לוד: בין ייאוש לתקווה

    דניאל בן-סימון ביקר בלוד, וגילה עיר שסובלת מכל הצרות האפשריות – הגירה שלילית, פשע ברחובות מערכת חינוך לקויה.  ובכל זאת נותרה לה  תקווה אחת: שצעירי המחאה החברתית שהיגרו אליה יצליחו לשנות את פניה.  

al-monitor .

נושאים מכוסים

orthodox

מאי 17, 2013

לוד, 20 דקות מת"א. בקיץ 2011, בשיאה של המחאה החברתית שטלטלה את החברה הישראלית, שלחה אביטל בלונדר פנייה אישית במייל למאות מידידיה. היא התלבטה איך תתרום את חלקה לתיקון העוולות החברתיות שהוציאו מאות אלפי צעירים לרחוב. בשנות השלושים לחייה, ממשפחה מבוססת ואחרי לימודים באוניברסיטה, חיפשה אפיק נוסף לצד ההפגנות והשהייה באוהל בשדרות רוטשילד.

באחד הימים נתקל מבטה בכתבה שגוללה את צרותיה הבלתי פוסקות של לוד. כשסיימה לקרוא, אורו עיניה. לשם היא תלך, חשבה לעצמה, למשימת התיקון שכה השתוקקה לה. "עד לפני כמה ימים," כתבה בפנייתה לחברים, "העיר לוד נראתה כמו מקום שכוח אל שאין לי שום עניין בו. אבל גיליתי שיש בה פוטנציאל  אדיר להפוך לעיר שכל כולה סמל לרב תרבותיות ודו קיום. בעיר לוד גרים יותר מ- 20 אלף איש שאינם מחוברים למערכת ביוב. הם עדיין מתקלחים במים שהם גוררים עם דליים. יש בעיר שיעור אנאלפבתיות מהגבוהים בארץ. ובעיר לוד קיימים אזורים שלמים שאין בהם שירותים חברתיים ושלטון הרחוב עדיין שולט בשכונות רבות."

אביטל הציעה לאותם צעירי המחאה,  שוחרי הצדק החברתי ששיתקו את מרכז תל-אביב, להצטרף אליה ולעקור ללוד כדי לחולל בה מהפכה. "אין לי ספק שעם ההשקעה בהון האנושי החדש בעיר," כתבה, "נוכל להביא לשינוי חברתי מהחשובים ביותר שידעה המדינה."

אחד מצעירי המחאה שעברו ללוד, שהיה גם אחד ממנהיגיה, הוא איציק שמולי, היום ח"כ מטעם מפלגת העבודה. "בלוד אני נתקל בכל הבעיות החברתיות של ישראל – בחדר המדרגות שלי", אמר בראיון שהתפרסם בשבוע שעבר באתר זה.

שנה וחצי אחרי הפנייה, צעדתי עם אביטל ברחובותיה של לוד. אחדים מהתושבים בירכו אותה לשלום, אחרים אף נשקו ללחייה כמו הייתה גלגל הצלה שנזרק לעברם. היא התקשתה להסתיר את גאוותה. התברר שקריאתה סחפה רבים אחריה. בתוך כמה שבועות, עקרו מאות צעירים ללוד ובנו לעצמם קהילה חברתית חדשה, שבהתלהבותה מזכירה את הקיבוץ בראשיתו. נוצקה בתוכם תחושת שליחות של מי שנקראו להציל עיר בטרם היא טובעת.

יותר משבאו לנקות אותה מהשחיתות והסיאוב שפשו בתוכה, הצעירים היו נחושים להעניק לאוכלוסייה הערבית תחושה שהם חלק בלתי נפרד ממנה. כבר שנים שלוד שימשה מעבדה לאי שוויון בין יהודים לערבים, ודומה היה שהמדינה איבדה עניין כלשהו בשיפור המצב. בנוסף, נהרו לעיר אלפי צעירים דתיים במסגרת גרעינים תורניים, שלא הסתירו את כוונתם לחזק את שיעור היהודים בעיר. "חשבתי בהתחלה שיבואו רק עשרות בודדות של משפחות דתיות," נזכר אהרון אטיאס, האיש שניצח על נהירת הגרעינים הדתיים ללוד, "אבל ככל שפרסמתי את העניין בבתי הכנסת ובישיבות, נרשמו אלפים. אמרו לי: 'מה היית רוצה מאיתנו?' אמרתי להם: 'אני רוצה לשנות את העיר לוד'. זה מבצע אדיר להציל אותה. אנחנו משתלטים על שכונות ערביות ומעודדים את הערבים למכור. אני לא מסתיר שהמטרה שלנו היא להפוך את לוד לעיר יהודית."

כ- 70 אלף תושבים בלוד. שליש ערבים, שליש עולים חדשים ושליש ותיקים חסרי מנוח שעוקרים בהמוניהם ליישובים החדשים הסמוכים. הנוטשים היהודים מטיחים כאיש אחד את האשמה בנפילתה של העיר בתושבים הערבים, באלימות ברחובות, במגפת הסמים ובשחיתות במשרדי העיריה. בשנים האחרונות יצא שמה של העיר כאזור סחר חופשי של סמים. העסקאות מתבצעות בה בחופשיות ובאין מפריע. איתרע מזלם של ערביי העיר על שנקלעו לתחתית החיים. רובם עדיין דחוסים בתוך שלוש שכונות פחונים, שמראן העגום מזכיר לא במעט את כלכותה. יש ביניהם שפילסו נתיבים אל ההצלחה הישראלית, רכשו השכלה ומקצוע ועברו לגור בשכונות יהודיות, בניסיון להיטמע בסביבה חברתית טובה יותר.

בואם של הערבים הסעיר את הדיירים היהודים. אלה שאפו להיטמע, אלה חתרו לנתק מגע. כניסתם של הדיירים הערבים גררה נטישה מיידית של דיירים יהודים. היהודים המעטים שעוד נותרו בבלוקים המעורבים הרעועים תלו שלטים 'למכירה' או 'להשכרה' על מרפסות בתיהם, בהמתנה דרוכה לקונים שיושיעו אותם.

כדי לצוד ישראלים מ"מעמד טוב", נבנו בשנים האחרונות שכונות מטופחות של בנה ביתך ורבי קומות מסוגננים. לערבים לא נבנה כלום, כאילו היו אוויר. בצר להם, השקיעו משאבים בבניית מסגד רחב ידיים כדי לענות על השיבה המואצת לדת. "החיים המחורבנים והעוני שלנו הכניסו אותנו למצב הזה," הסביר אחד התושבים הערבים שפוקד את המסגד כמה פעמים ביום, "אני בטוח שרק בעזרת אללה נפתור את הבעיות שיש לצעירים שלנו בלוד."

תחרות גלויה נוצרה בין הגרעינים היהודים שהתנחלו בלוד, והיא עשויה להשפיע על עיצוב דמותה של העיר. בעוד שהגרעין הדתי מתפשט כדי להרחיב את האחיזה היהודית בעיר, פועל הגרעין החילוני כדי לבצר ערכים רב תרבותיים ופלורליסטים בין הקבוצות השונות. "אם לוד תיפול לידיהם של הגרעינים הדתיים," קובעת בלונדר, "זה יעביר מסר של קנאות ויהרוס את רקמת החיים בין יהודים וערבים."

אהרון אטיאס סבור אחרת. "אם לא נבלום את ההתפשטות הערבית בעיר, תאבד ישראל מאחז אסטרטגי  ששוכן במרכז הארץ. אני בטוח שבעוד כמה שנים תהפוך לוד לעיר יהודית בלי סימני השאלה שקיימים היום."

בעוד כחצי שנה יתקיימו בחירות לראשות העיר ולמועצת העיר. התוצאות עשויות לקבוע מי מבין שני הגרעינים יוביל את לוד בשנים הקרובות.

 

חלק ראשון מתוך שניים.

           

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020