הנה מה שאומר השבוע, בשיחה סגורה, גורם מדיני ישראלי רם דרג, מאלה שבוחשים בקלחת ומקבלים את ההחלטות הגורליות: "אף אחד לא יודע איך זה ייגמר בסוריה", אומר הגורם, "מתברר שזה הרבה יותר מסובך ומורכב ממה שחשבנו. הסכסוך שם הוא תלת-פאזי. הוא גם לאומי, גם דתי וגם עדתי. כולם מעורבבים שם בכולם. זה סונים נגד שיעים; זה עלאווים נגד כל השאר. יש שם כורדים ונוצרים ודרוזים ומה לא; יש שם חיזבאללה נגד אל-קאעידה - כל זה מייצר חבית חומר נפץ רדיואקטיבי ענקית. יש שם אין ספור אינטרסים. אין מעצמה שלא בוחשת שם, מאיראן, דרך טורקיה עד סין, רוסיה, ארה"ב וצרפת, גם ישראל תקועה עמוק בפנים, הכול יכול להתפוצץ שם בכל רגע ולכל כיוון אפשרי."
זיהיתי בדבריו של הגורם רם הדרג געגועים למה שהיה בסוריה פעם. הוא לא אישר, אבל גם לא הכחיש. פעם, אמר, לפחות ידענו מי נגד מי. פעם, אמר, הייתה יציבות, היה על מי לסמוך, ידענו מי האויב, מהן הסכנות. היו יעדים מודיעיניים, היה אפשר להגדיר מטרות ולהעריך הערכות. היום, לדברי הגורם, הכל יכול לקרות. הצרה יכולה להיפתח מכל כיוון, בכל רגע נתון. הוא לא אמר שהוא מתגעגע לסוריה ההיא, של אסד, אבל מצליל דבריו של הגורם הישראלי המדיני רם הדרג ניתן היה להבין שהגעגועים כבר מכרסמים. ככה זה במזרח התיכון. שום דבר אף פעם לא משתנה לטובה. תמיד מתגעגעים למי שהיה פעם, רע ככל שהיה.
