הגותו המדינית של יאיר לפיד, שנחשפה בראיון המקיף שהעניק ל"ניו-יורק טיימס" (20 במאי), הפתיעה רבים בישראל. מצביעים ופרשנים כאחד. איך יכול להיות, הם שואלים, שיאיר שלנו, יפה הבלורית והתואר מרמת אביב, האביר על הסוס הלבן שבא כדי להדביר את שלטון הדרקונים הימניים, נתניהו וליברמן, שליחה של הבועה התל-אביבית לירושלים, איך יכול להיות שבסוף דווקא הוא מאמץ את הרטוריקה של המטיפים הימניים? לפיד, למי ששכח, דיבר אצל ג'ודי רודורן מה"טיימס" על התנגדותו להקפאת הבנייה בשטחים כתנאי לחידוש המו"מ, על כך שאי אפשר לחלק את ירושלים, על אבו מאזן כ"אבי תפיסת הקורבניות הפלסטינית", ועוד כהנה וכהנה.
זו לא הייתה פליטת פה. ללפיד יש נטייה לרצות את שומעיו. הוא איש טוב, במובן החיובי של המילה. בניגוד לאביו, לפיד אינו אדם לעומתי, הוא לא אוהב לריב, הוא אוהב שאוהבים אותו. ולכן, היה ניתן לצפות ממנו, בראיון ל"ניו-יורק טיימס", לפליטות פה הפוכות. הרי זה הטיימס, למען השם, והם יאהבו מאוד לשמוע את כמיהתו לשלום, את הסכמתו לאמץ מיד את הצעת אולמרט, את דברי הכיבושין והמתיקות שהוא שואף ללחוש על אזנו של אבו מאזן, אם זה ייאות לפסוע אתו לעבר השקיעה.