ישראל פולס

מי לראשות ירושלים ?

p
המחבר
בקצרה
חגיגות יום ירושלים עוררו את עקיבא אלדר לניסוי מחשבתי קטן, המבוסס על המספרים האמתיים שמרכיבים את אוכלוסיית "העיר המאוחדת". המסקנה: תיאורטית, אשתו של סלאם פיאד יכולה להיבחר ב-2017 לראשות העיר.

גם השנה, באשאר פיאד-חלוטי נמנעה מלחגוג את "יום ירושלים". היום המציין בעיני היהודים את שחרורה של העיר במלחמת ששת הימים אינו חג עבורה. אף שרעייתו של ראש הממשלה הפלסטיני היוצא, סלאם פיאד, היא תושבת ירושלים, וככזו מחזיקה בתעודת זהות ישראלית (תעודה כחולה), קרוב לוודאי שהיא גם לא תממש את זכותה להצביע בנובמבר הקרוב בבחירות לראשות העירייה ולמועצתה. כך הדבר גם עבור מרביתם של 370 אלף הפלסטינים החיים בגבולותיה המוניציפאליים של העיר (ועוד נרחיב על כך בהמשך).

עבור ערביי מזרח העיר, שמהווים כ-36 אחוזים מתושבי ירושלים (על פי נתוני משרד הפנים) "יום ירושלים", הוא יום של תבוסה והשפלה. תבוסה – בשל אותו בוקר של ה-7 ביוני 1967 שבו כבשה חטיבת הצנחנים את העיר העתיקה ואת הכותל המערבי; השפלה - בגלל "מצעד ריקוד הדגלים" המתקיים מאז, מדי שנה בשנה, בתאריך כ"ח באייר ברחובות העיר, לציון אותו יום. תארו לעצמכם: אלפי צעירים וצעירות יהודים צועדים ורוקדים בסמטאות הרובע המוסלמי, בואכה רחבת הכותל המערבי, תוך שהם שרים בשבחה של העיר "שחוברה לה יחדיו", מנפנפים בדגלי לאום גדולים ולעתים אף משמיעים קריאות נאצה גזעניות. ממש "מצעד גאווה יהודית". בכל אותו זמן, התושבים הפלסטינים, בבתיהם ובחנויותיהם, רואים את האנשים החוגגים ומקבלים את המסר הברור - מי שולט בירושלים ומי הנשלט.

לגבי 31 אחוזים נוספים מכלל תושבי העיר, האוכלוסייה החרדית הלא ציונית והאנטי-ציונית, "יום ירושלים" הוא סתם יום חול שהמציאו מחללי שבת שקוראים לעצמם "יהודים".

ירושלים המזרחית תחת השלטון הירדני (בין 48' ל-67') השתרעה על פני 6.4 קמ"ר בלבד. לאחר מלחמת ששת הימים היא "אוחדה" עם מערב העיר, שהייתה מאז 48' בשליטה ישראלית, ומאוחר יותר סופחו לה עוד כ -65 קמ"ר משטחי הגדה המערבית. מאז היא מכונה "ירושלים המאוחדת". למעשה, היא רחוקה מלהיות כזו. אם נניח שהביטוי המובהק ביותר של "איחוד" בין שני חלקי העיר שחוברו יחדיו לפני 46 שנה הוא אחידות ושוויון בשירותים הציבוריים ובתשתיות – הרי שגדר גבוהה של אפליה חוצצת בין החברה הכובשת לשכנתה הנכבשת.

ואני לא מתכוון דווקא לגדר ההפרדה הבטחונית.

מנתונים שרוכזו בידי ד"ר מאיר מרגלית, הממונה על תיק מזרח העיר במועצת העירייה (מרצ) ועמותת עיר עמים, עולה כי מתוך תקציב כולל של כ-4.7 מיליארד שקל שהוקדש לכלל פעילות עיריית ירושלים ב-2011, רק כחצי מיליארד שקל (10.7%) הופנו לשכונות הפלסטיניות במזרח העיר, שמספר תושביהן מהווה 38-36 אחוזים מאוכלוסייתה.

כדי לסבר את האוזן, הנה מבחר נתונים נוספים שריכזה האגודה לזכויות האזרח, לקראת "יום ירושלים". 85% מהילדים הפלסטינים חיים מתחת לקו העוני; שלוש לשכות רווחה במזרח העיר מטפלות ביותר משליש מאוכלוסיית העיר, לעומת 18 במערב; קיים מחסור מתמשך של יותר מ-1,000 כיתות במערכת החינוך העירונית המיועדת לאוכלוסיה הפלסטינית. על אף התחייבויות לבג"ץ לצמצום הפערים, כל שנה מסתיימת בנייתן של כמה עשרות כיתות בלבד; השטח המתוכנן והמיועד לבנייה למגורים לפלסטינים מהווה 14% בלבד משטח ירושלים המזרחית; אחוזי הבנייה המרביים בשכונות הפלסטיניות עומדים על 25%-50%, בעוד שבשכונות היהודיות הם נעים בין 75%-125%; רק 13% מיחידות הדיור שאושרו לבנייה בעיר בשנים 2009-2005 הן בשכונות הפלסטיניות; 25 תחנות "טיפת חלב" במערב העיר, רק 4 במזרחה; מחסור של כ-50 ק"מ בקווי ביוב ושימוש במקום זאת בבורות ספיגה.

אין אף מדינה בעולם שמכירה בירושלים כבירת ישראל. אין בה שגרירות אחת לרפואה, ואורחים רשמיים מחו"ל נמנעים ככל האפשר מפגישות עם אישים ישראלים מעבר ל"קו העירוני" שחצה את העיר, שהוא בעצם קטע של הקו הירוק. ארצות הברית, ידידתה הגדולה של ישראל, אינה מקיימת את החלטת הקונגרס משנת 1995 להעתיק את שגרירותה מתל אביב לירושלים. מדי חצי שנה חותם הנשיא האמריקאי על צו המורה לדחות את ההחלטה מטעמים של בטחון לאומי. מבחינת הקהילה הבינלאומית, הריבונות בירושלים היא אחת מסוגיות המשא ומתן במסגרת פתרון שתי המדינות. מתווה הנשיא קלינטון, שלפיו השכונות הפלסטיניות יצורפו לגדה המערבית ויעברו לריבונות המדינה הפלסטינית, עומד גם היום לנגד עיניו של הממשל האמריקאי.

ואולם, העובדות שישראל קבעה בשטח פועלות בכיוון הפוך לחלוטין. בניית 142 ק"מ של גדר הפרדה סביב העיר ובתוכה, סגירת מעברים לגדה והגבלת פעילותה של הרשות הפלסטינית במזרח העיר, העמיקו את הבידול בין הקהילה הפלסטינית במזרח ירושלים לזו ש"מעבר לגדר". כ-50,000 פלסטינים גרים בשטח שנוצר בין גדר ההפרדה לבין קצהו של התחום המוניציפלי של ירושלים הגובל עם הגדה (ובכך נוצרת, למעשה, הגדרה טריטוריאלית חדשה).

מנגד, תושבי מזרח ירושלים נהנים מחופש תנועה ומסחר שתושבי הגדה יכולים רק לחלום עליו. אי לכך, אסטרטגיית ההתנגדות של האוכלוסייה הפלסטינית לסיפוח הישראלי הולכת ומפנה את מקומה לגישת "אם אינך יכול לנצחם - הצטרף אליהם". יותר ויותר תלמידים פלסטינים בוחרים בבגרות הישראלית ובמכינה לאוניברסיטאות ישראליות. בהקשר זה נשמעות אף טענות, כי ישראל מחלישה בכוונה את מערכת החינוך הפלסטינית, כדי לגרום למעבר סטודנטים למערכת החינוך הישראלית. צעירים מזרח ירושלמים עובדים במערב העיר ומבלים בה את שעות הפנאי, מתלבשים כבני גילם היהודים ומדברים בשפתם.

מספר הפלסטינים שהחליפו את מעמדם מתושב לאזרח קפץ מ-85 בני אדם בשנת 2000 ל-700 ב-2010. על פי הערכות במשרד הפנים, מאז 67' התאזרחו כ-10,000 מתושבי ירושלים הערבית, רובם בשבע השנים האחרונות. המעמד החדש מקנה להם את הזכות להצביע בבחירות לכנסת, בנוסף לזכות לבחור ולהיבחר לראשות העיר ולמועצה. ואולם, הניסיון מלמד כי בבחירות המוניציפאליות שיתקיימו בנובמבר הקרוב, רובם המכריע של בעלי זכות הבחירה הפלסטינים לא ילכו, כאמור, לקלפיות. מבחינתם, השתתפות בבחירות לעירייה מהווה הכרה בריבונותה של ישראל בעיר.

האם לא הגיעה השעה לנסות גישה חדשה?

מה היה קורה, למשל, אילו גברת פיאד-חלוטי הייתה מחליטה להתמודד בבחירות לראשות העיר ולמועצה בראש רשימה פלסטינית, בתמיכתם של כל הפלגים הפלסטינים? אם רוב התושבים הפלסטינים ששיעורם, כאמור, בין 38-36 אחוזים מאוכלוסיית העיר, היו נענים לקריאתם ללכת לקלפיות, ירושלים הייתה נהפכת לניסוי מעניין בדו-לאומיות – ואולי גם לסוף הציונות; אם הניסוי יעלה יפה, בבחירות 2017 ראש העיר הפלסטינית תוכל להקים קואליציה עם החרדים, שמהווים היום 31 אחוזים מתושבי העיר, לחלק את עוגת התקציב באופן הוגן, לסגור את העיר בשבת ולבטל את "יום ירושלים".

ותודה לממשלות ישראל לדורותיהן שהעדיפו הצהרות ריקות ומצעדי ראווה/גאווה על פני פתרונות מדיניים, צודקים והגיוניים לעיר המיוחדת ביותר בעולם.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: zionism, west, palestinians, jerusalem, discrimination, development, demography, apartheid

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept