גם השנה, באשאר פיאד-חלוטי נמנעה מלחגוג את "יום ירושלים". היום המציין בעיני היהודים את שחרורה של העיר במלחמת ששת הימים אינו חג עבורה. אף שרעייתו של ראש הממשלה הפלסטיני היוצא, סלאם פיאד, היא תושבת ירושלים, וככזו מחזיקה בתעודת זהות ישראלית (תעודה כחולה), קרוב לוודאי שהיא גם לא תממש את זכותה להצביע בנובמבר הקרוב בבחירות לראשות העירייה ולמועצתה. כך הדבר גם עבור מרביתם של 370 אלף הפלסטינים החיים בגבולותיה המוניציפאליים של העיר (ועוד נרחיב על כך בהמשך).
עבור ערביי מזרח העיר, שמהווים כ-36 אחוזים מתושבי ירושלים (על פי נתוני משרד הפנים) "יום ירושלים", הוא יום של תבוסה והשפלה. תבוסה – בשל אותו בוקר של ה-7 ביוני 1967 שבו כבשה חטיבת הצנחנים את העיר העתיקה ואת הכותל המערבי; השפלה - בגלל "מצעד ריקוד הדגלים" המתקיים מאז, מדי שנה בשנה, בתאריך כ"ח באייר ברחובות העיר, לציון אותו יום. תארו לעצמכם: אלפי צעירים וצעירות יהודים צועדים ורוקדים בסמטאות הרובע המוסלמי, בואכה רחבת הכותל המערבי, תוך שהם שרים בשבחה של העיר "שחוברה לה יחדיו", מנפנפים בדגלי לאום גדולים ולעתים אף משמיעים קריאות נאצה גזעניות. ממש "מצעד גאווה יהודית". בכל אותו זמן, התושבים הפלסטינים, בבתיהם ובחנויותיהם, רואים את האנשים החוגגים ומקבלים את המסר הברור - מי שולט בירושלים ומי הנשלט.
