הדיווחים על מותו של מייסרה אבו חמדיה התמקדו בחשש שהידיעה על אסיר פלסטיני נוסף שסיים את חייו בעודו כלוא, תחולל גל הפגנות אלימות בשטחים. מעטים תהו מדוע חלפו שישה חודשים מאז התלונן אבו חמדיה, באוגוסט 2012, על כאבים חזקים בגרונו, ועד שאובחן בפברואר האחרון הסרטן המתקדם בגופו. מעטים עוד יותר תהו מדוע הוא אושפז בבית חולים רק בסוף מארס, שלושה ימים לפני מותו. נקל לשער את עוצמת התגובה של הציבור הישראלי לידיעה על מותו בשבי, חלילה, של חייל ישראלי. כולנו היינו עדים זה עתה, על רקע ביקור אובמה, למסע הציבורי לשחרורו של המרגל היהודי ג'ונתן פולארד. שלא לדבר על סוחר סמים ישראלי שנחטף בידי החיזבאללה ושוחרר, לפני מספר שנים, תמורת מאות אסירים. קשה יותר לפענח את המנגנון שמאפשר לחברה המתברכת בדאגה הקולקטיבית לבניה ובנותיה, לנהוג באותה עת באטימות ובקהות חושים כשמדובר ברגישות דומה שמגלים הפלסטינים כלפי כ-4,700 מבניהם ובנותיהם המוחזקים כ"אסירים ביטחוניים" בידי ישראל.
אולם אם סוגיית שחרור האסירים ותנאי מאסרם עולה מדי פעם על סדר היום, וגם זאת רק לאחר שביתת רעב או בעקבות ציון "יום האסיר" בשטחים, הרי שגורלם של "סתם" חולים פלסטינים שחייהם תלויים בטיפולים מיוחדים, נדחק לשוליים. אם בכלל. בשבוע שעבר תיאר באתר זה עמיתי מוחמד סולימאן את השימוש המניפולטיבי שעושים כוחות הביטחון הישראלים בהענקת אישורי יציאה לחולים תושבי רצועת עזה ומלוויהם, המבקשים לצאת לטיפולים בישראל ובירושלים המזרחית. התניית מתן אישור המעבר בהסכמתם להפוך למשתפי פעולה, ואף מעצרם של "הסרבנים", מגלמים את נקודת הקצה, הבוטה והמקוממת ביותר, בשורה של מכשולים שהרשויות מציבות בדרכם של חסרי ישע. עמותת "רופאים לזכויות האדם" מדווחת כי בשנה האחרונה חל אמנם שיפור מסוים במספר אישורי הכניסה שניתנים לעזתים. אך על-פי הערכתם, גם כיום נאסרת הכניסה על כחמישית מהחולים הנזקקים לטיפול או מלוויהם.
