מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, עמד ביום שני דום בצפירת האבל שנשמעת בישראל מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. אחריה החל בכנסת ישראל הטקס השנתי הקרוי "לכל איש יש שם", במסגרתו מקריאים נבחרי העם שמות של נספים בשואה מעל הדוכן, בזה אחר זה. קרוב ל-70 שנה אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה, שבה הושמד שליש מהעם היהודי במכונת השמדה מתוכננת, מדוייקת וחסרת תקדים, והטראומה צרובה עדיין ב-די.אן.איי הישראלי הקולקטיבי כאילו אירעה בשבוע שעבר. דור הניצולים הולך ונעלם, נותרו רק 200 אלף ישראלים שחוו את האימה ההיא, אבל הדור השני והשלישי צועדים בנתיב ההריגה אחרי הוריהם וסביהם, נשבעים לא לשכוח ו"לעולם לא עוד", ואחריהם פוסעת מדינה שלמה, מיליוני ישראלים שחיים תחת הצל הארוך שמטיל האירוע הבלתי נתפס הזה על חייהם, עד היום.
כדי להבין עד כמה קשה יהיה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, צריך להכיר את חוויית השואה הישראלית מבפנים. ח"כ דר' אחמד טיבי, אולי הפרלמנטר הישראלי-פלסטיני הבוטה ביותר בכל הקשור לסכסוך, עשה את זה. במקום להכחיש את השואה, טיבי למד את השואה, ביקר במוזיאון השואה בוושינגטון, באנדרטת השואה ובמוזיאון בברלין, ונאומו בכנסת ביום השואה לפני כמה שנים היה אחד הנאומים המרתקים והחשובים שנישאו בעניין הזה בבית המחוקקים הישראלי, דווקא כי בא מפיו של פטריוט פלסטיני. טיבי אומר שחובה על כל אדם, באשר הוא אדם, לדעת מה היה שם ולהודות בעובדה שזה היה הפשע הגדול ביותר נגד האנושות שבוצע בהיסטוריה של בני האדם. אחרי שהוא אומר את הדברים האלה, הוא מקפיד להזכיר שהסיבה שהיהודים היו קורבנות לפשע נתעב כל כך, אינה מקנה להם את הזכות לקרבן עם אחר. 'למה אנחנו', הוא שואל, 'אשמים שהתעמרו בכם?' ועדיין, טיבי מודע לכך שאת השואה אי אפשר להשוות לשום דבר, גם לא לכיבוש הישראלי בשטחים. השואה זה משהו אחר לגמרי.