ושוב ישראל הייתה זו שקבעה מי ינהיג את תנועת חמאס. ביום שני השבוע בקהיר נבחר ח'אלד משעל, פה אחד, לראש הלשכה המדינית של התנועה; למנהיגה והקובע הראשי של מדיניותה בפועל. רק לפני כשנה הכריז משעל בעת כינוס חברי הלשכה המדינית בחרטום כי לא יתמודד יותר על התפקיד, ולמעשה הודיע על פרישתו. 'עייפתי', הוא אמר, 'אך אמשיך להיות חייל נאמן בצבא המילואים של חמאס'. למשעל, אכן, היו סיבות רבות באותו זמן להודיע על פרישה. אף אחת מהן אינה קשורה לתשישות. סביר יותר כי לנוכח ההתנגדות מצד מנהיגי התנועה בעזה לקו המדיני שקידם, הוא חשש מהפסד בהתמודדות.
ד"ר מחמוד א- זהאר, ובמידה רבה גם איסמעיל הנייה, התנגדו לקו הפשרני שנקט, שבא לידי ביטוי בהכרזתו בשיחות הפיוס עם אבו מאזן בקהיר, כי חמאס יעבור מ"מאבק מזויין" ל"התנגדות עממית", בסגנון האביב הערבי. משעל העריך, ובצדק, כי מאבק מזויין, פיגועים וירי רקטות קסאם או גראד לעבר ישראל לא יביאו לשינוי במעמדו של החמאס. הוא הבין שישראל היא עובדה קיימת ושצריך ללמוד לחיות עימה. הבעיה שלו הייתה שתפיסה זו הייתה בלתי לגיטימית, כמעט מוקצה, בין חבריו להנהגה. במילים אחרות, משעל היה כמעט "סוס מת" מבחינה פוליטית.