ישראל פולס

כשאין הזדמנות אמיתית, אין החמצה

p
המחבר
בקצרה
עקיבא אלדר בוחן את השאלה האם כל מהלך מדיני שלא הסתיים בהסכם בין הצדדים צריך להיחשב ל"החמצה".

חודש מארס טומן בחובו הבטחה לשפע של הזדמנויות פוליטיות. ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי, ככל הנראה, להרכיב את ממשלתו השלישית, נשיא ארה"ב ברק אובמה יגיע לביקור ראשון כנשיא מכהן בישראל, בגדה המערבית ובירדן ומיד לאחר מכן תתכנס בדוחא פסגת הליגה הערבית. מן הסתם, כמדי שנה, היא תאשרר את יוזמת השלום הערבית שנולדה בביירות לפני יותר מעשור.

אם לא תהיינה הפתעות מרעישות, יוכתר ביקורו של אובמה כעוד "הזדמנות שהוחמצה". אך כבר היום, בטרם סוכמו קווי היסוד של הממשלה החדשה, ועוד קודם שייוודע מה נושא עמו הנשיא האמריקאי באמתחתו, חוץ מתחיבת פתק בין אבני הכותל והנחת זר פרחים ביד-ושם, נדמה שאפשר ללכת עוד צעד קדימה ולקבוע שגם הפעם - לקינות העתידיות על "ההזדמנות שהוחמצה" לא יהיה על מה להתבסס. פשוט, מכיוון שמלכתחילה לא הייתה הזדמנות. ולכן אין החמצה.

איזו יוזמה מדינית ראויה לתואר "הזדמנות"? האם כל מהלך מדיני שלא הסתיים בהסכם בין הצדדים צריך להיחשב ל"החמצה"? במחקר שעתיד להתפרסם בקרוב כספר עב כרס, מתמודד פרופסור אלי פודה, מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, עם הסוגיות הללו. המזרחן הבכיר טוען שהיסטוריונים נוהגים להשתמש במונח "החמצת הזדמנות", בהקשר של המגעים המדיניים בין ישראל למדינות ערב ולפלסטינים, חרף העובדה שמלכתחילה לא היה סיכוי של ממש להצלחתם.

כדי לבסס את הטענה, בחן פודה שלושים מהלכים מדיניים, מההסכם בין חיים ויצמן (נשיאה הראשון של ישראל) לאמיר פייסל משנת 1919, שנועד להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת (ומת למעשה בלידתו) ועד לשיחות בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן) שנפסקו ב-2008 בלא הסכם. בין לבין פודה סוקר את גישושיו של קולונל חוסני זעיים, שעמד בראש סוריה למשך מספר חודשים בשנת 1949 והציע לבן-גוריון להיפגש עמו כדי לדון בהסכם שלום. פודה סבור שההסכם לא היה מחזיק מעמד זמן ארוך יותר מימיו הקצרים של שלטונו של זעים. קריאתו של נשיא טוניס חביב בורגיבה במרס 1965 להכרה ערבית בישראל והמשך ההתמודדות עימה בדרכים מדיניות, כמו יוזמת האוטונומיה שראש הממשלה שמיר ניסה לקדם ב-1989, אינן נחשבות אף הן בעיניו להחמצה.

על פי פודה, את ההגדרה "הזדמנות שהוחמצה", ואת מידת ההחמצה, יש לבחון על פי ארבעה משתנים: הלגיטימציה של המנהיגים בקרב הציבור שלהם; נחישותם להתקדם לשלום; מידת האמון שהתקיימה בין הצדדים ומעורבותו של צד שלישי. בראיון לאל-מוניטור אומר פודה כי מתוך 30 המהלכים המדיניים שבדק, ב-20 מהם לא התקיימו התנאים שיאפשרו לכנות את כישלונם כ"החמצה". אחד מהם, למרבה ההפתעה, הוא הסכם לונדון (שגובש בשנת 1987 במו"מ סודי בין שר החוץ דאז, שמעון פרס דאז למלך חוסיין). מדוע הפתעה? מכיוון שהסכם לונדון תמיד מוזכר כדוגמה מובהקת להחמצה היסטורית של האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי- פלסטיני, עוד טרם פרצה האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987. פודה טוען, מנגד, כי לא מדובר בהחמצה מהסיבה הפשוטה שלא הייתה ממש הזדמנות: הוא מזכיר כי לפרס לא הייתה לגיטימציה להגיע להסכם על השטחים, לראש הממשלה יצחק שמיר לא הייתה מוטיבציה לחתום עליו והאמריקאים לא היו מוכנים להיכנס לעובי הקורה. במלים אחרות: שלושה מתוך ארבעת התנאים שמגדירים הזדמנות לא התקיימו כאן. "לא כל כישלון להשיג הסכם הוא החמצה", מסביר פודה, "כדי להצביע על החמצת הסכם צריך לוודא שהצדדים אכן היו מעוניינים בו".

על פי הפרמטרים של פודה, תריסר יוזמות שנבעו מגורם חיצוני, ללא מוכנות של הצדדים, לא הצליחו לאכוף התקדמות. לעומת זאת, שני המקרים שעלו יפה - הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן- הבשילו כאשר הצדדים עצמם ביקשו להפסיק את הסכסוך ביניהם וגורם חיצוני ( ארצות הברית) תרם את חלקו. הסכם אוסלו אכן היה, לדעתו, הזדמנות שהוחמצה, בגלל רצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם במקרה הזה, כמו בערוץ המצרי והירדני, התקיימו שני תנאים חשובים: הצדדים הגיבו לשינויים משמעותיים שהתחוללו באזור והייתה קיימת הצעה אלטרנטיבית, שהם העריכו שהיא חלופה טובה יותר עבורם מהמצב הקיים.

במקביל, פודה מצביע על שלוש החמצות פלסטיניות, החל מהחלטת החלוקה ב-1947, דחיית מתווה הנשיא קלינטון בדצמבר 2000 (לעומת, כשלון שיחות קמפ-דיוויד עם ברק ביולי אותה שנה, שלא עמדו בקריטריונים של "הזדמנות אמיתית"). את ההחמצה השלישית - השיחות של אבו מאזן עם אולמרט בשנת 2008 פודה מדרג כ"בינונית", זאת, מכיוון שהשיחות החלו להבשיל במקביל לכך שאולמרט החל לאבד את הלגיטימציה שלו.

במשך כמעט מאה שנות סכסוך שנסקרות במחקר, מצביע פודה על שפע של החמצות מהצד הישראלי- אך אף לא יוזמת שלום אחת. בין השאר, הוא מזכיר את הזמנתו של ראש המוסד מאיר עמית, ב-1966 ע"י ממשל נאצר לפגישה בקהיר עם אישיות מודיעינית מצרית בכירה, בניסיון לקדם יוזמת שלום מצרית. המהלך הוכשל בידי קודמו בתפקיד ויועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין דאז, איסר הראל, ששכנע את ראש הממשלה לוי אשכול, כי המצרים טומנים לו מלכודת.

בין השנים 1973-1971, ראש הממשלה גולדה מאיר דחתה את איתותי השלום של הנשיא סאדאת והתעלמה מהצעתו לכונן שלום מלא עם ישראל תמורת החזרת סיני לידי מצרים. פודה משבץ גם את החמצת ההזדמנות שניתנה לראש הממשלה אהוד ברק בשנת 2000 להגיע להסכם שלום עם נשיא סוריה חאפז אל אסד. לעומת זאת, את כשלון המגעים שיצחק רבין ניהל עם הנשיא הסורי, פודה זוקף בין השאר לחובתם של האמריקאים, שמיהרו לגלות לאסד את דבר הפיקדון ( נסיגה מכל הגולן) שראש הממשלה הישראלי הפקיד בידם בחשאי.

"אם כל ההחמצות הישראליות", בעיניו של פודה, היא החמצתה של יוזמת השלום של הליגה הערבית, על ידי ממשלת אולמרט. פודה, חיבר בשעתו מסמך מפורט שניתח את היוזמה הערבית (נסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו על ידה ב-1967, הקמת מדינה פלסטינית ופתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים על בסיס החלטת עצרת האו"ם 194 ובתמורה - הכרה של מדינות ערב בישראל והכרזה על נורמליזציה ביחסים עמה). הוא מצביע על כך שהיוזמה עדיין ממתינה לפרטנר ישראלי וזוכה מדי שנה לאשרור, אולם כפי שאמר שר החוץ הירדני לשעבר, ד"ר מרואן מועשר, בריאיון לאל מוניטור: "היוזמה לא יכולה להיות מונחת על השולחן לעד". באותו ריאיון הזהיר מועשר את ישראל מפני ההשלכות האזוריות החמורות של המשך הקיפאון המדיני והמליץ, למעשה, בפני הנשיא האמריקאי להימנע ממהלך שפודה מכנה במחקרו "לא הזדמנות שלא הוחמצה".

"הספר נכתב בתקווה, אולי נאיבית, שמנהיגים יקראו אותו, ילמדו מההיסטוריה ויפיקו לקחים", מתוודה פודה בסוף שיחתנו. "מקבלי החלטות יכולים, אולי, ללמוד ממנו כיצד לא להחמיץ בעתיד, ובמיוחד כיצד ללמוד לנצל הזדמנויות כאשר אלה נקרות בדרכנו. זאת, על מנת שכאשר תצוץ ההזדמנות הבאה - לא נחמיץ גם אותה. לא בטוח שזה מה שיקרה", הוא מוסיף בחיוך עצוב. 

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: peace, jordan, israel, golda meir, egypt

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept