ישראל פולס

מה בוער לאובמה?

p
המחבר
בקצרה
עקיבא אלדר כותב שנשיא ארה''ב לא מעניק לממשלה החדשה שתקום מאה ימי חסד לגיבוש מדיניותה, כיוון שחשוב לו לשרטט גבולות עוד קודם לכן.

מה בוער לאובמה להגיע לכאן בחודש הבא? מדוע הזדרז להכריז בראשית חודש פברואר על ביקור שמתוכנן לאמצע מארס, מדוע הוא לא מעניק לממשלה החדשה מאה ימי חסד לגיבוש המדיניות שלה? אחרי הכל, מדובר בסוגיות הרות גורל, כמו גבולות הקבע של המדינה, ביטחונה, יחסיה עם השכנים ועקירת רבבות אנשים מבתיהם. בארבע שנות הקדנציה הראשונה שלו, רגלו של הנשיא לא דרכה כאן. גם כאשר ביקר אצל השכנים- בטורקיה ובמצרים (זוכרים את נאום קהיר?) - הוא ויתר על ביקור נימוסים בירושלים.

הנשיא אובמה לא יגיע לירושלים ולרמאללה לפני השבעתה של ממשלת ישראל החדשה. מעשה המרכבה עשוי להבשיל לכדי הסכם קואליציוני ברגע האחרון, באמצע מארס. כלומר , בעוד חמישה שבועות.

אז למה הפעם?

קשה להאמין שלוח הזמנים הפוליטי והאתגרים העצומים שממתינים לראש הממשלה נתניהו נעלמו מעיניהם של בכירי הבית הלבן ומחלקת המדינה בוושינגטון. אפשר גם להניח שההחלטה על מועד הביקור, כמו גם ההחלטה לבשר עליו בעיצומו של המו"מ הקואליציוני, לא התקבלו כלאחר יד. מהיכרותי רבת השנים עם נהלי העבודה האמריקאים, החלטות מעין אלה מתקבלות בדרך כלל רק לאחר עיון, דיון ותכנון. בעיני רוחי אני רואה את יועציו של הנשיא מעיינים בעדכונים היומיים שמשוגרים מהשגרירות בתל אביב, הכוללים קטעים נבחרים מהעיתונות הישראלית על המשא ומתן הקואליציוני. גם הם גילו בוודאי שצריך זכוכית מגדלת כדי למצוא שם את המילים "תהליך מדיני", "משא ומתן לשלום", "הסדר קבע", "סידורי ביטחון", "פינוי התנחלויות" וכל ביטוי אחר לסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לעומת זאת הם מוצאים בשפע צמדי מילים בנוסח "שוויון בנטל", "מעמד הביניים", "צדק חברתי" ועוד.

קשה להאמין, כאמור, שעיתויה של ההכרזה על הביקור הנשיאותי מנותק מהמו"מ הקואליציוני. אין מסר ברור מזה מאובמה לנתניהו: "הלו, חכה רגע. גם אני כאן". במשך השנתיים הראשונות לכהונתו נהנה נתניהו מפירות הבוסר של נאום בר-אילן. בשנתיים האחרונות הוא נהנה מכך שאובמה הפקיר את התהליך המדיני לטובת המאבק על הכהונה השנייה שלו. עכשיו, אומר אובמה לנתניהו, הגיעה העת לפרוע את החוב. ואם אפשר במזומן. "פתרון שתי המדינות", שראש הממשלה פיזר כל הדרך לתקופת הכהונה השלישית שלו מונח עתה לפתחו.

בעצם ההכרזה על בואו מכונן אובמה, באופן אוטומטי, מציאות חדשה - סדר עדיפויות חדש במו"מ הקואליציוני. הנשיא האמריקאי כאילו מבקש להזכיר ללפיד, כי המושג "שוויון בנטל" נכון גם לגבי נטל גיבושה של קואליציה פרגמאטית במזרח התיכון. עם כל הכבוד לנטל השירות הצבאי – ויש כבוד - מישהו צריך לטפל בנטל הסכם הקבע בין ישראל לרשות הפלסטינית. מישהו צריך גם לטפל בנטל הגרעין האיראני. אובמה מציע, בעצם, לשלי יחימוביץ' לחשוב מחדש על קריצתה למתנחלים ולשקול שוב את עמדתה לגבי כניסה לממשלה. מי יודע, אולי בסוף היא תציע לחבריה במפלגה שמתגעגעים לשולחן הקדמי באולם מליאת הכנסת להצטרף למשא ומתן הקואליציוני, כשהם מצוידים לא רק באג'נדה כלכלית-חברתית, אלא גם במפה של גבולות הקבע בין ישראל לפלסטין.

אובמה לא צריך להתאמץ לנסח את ההסכם הקואליציוני שלו עם נתניהו בנושא הפלסטיני. גם השותפים הישראלים לא צריכים להזיע. הכל כתוב בהחלטת השמינייה מאוקטובר 2011 לאמץ את מתווה הקוורטט למו"מ על הסדר הקבע. כל מה שעליהם לעשות הוא להעתיק את החלטת הממשלה ההיא. תזכורת: המתווה שאישרה השמינייה חייב את ישראל והפלסטינים להציג בתוך שלושה חודשים את הצעותיהם בנושאי גבולות וביטחון. המתווה כלל גם קריאה לצדדים להימנע מצעדים פרובוקטיביים כדי להבטיח את יעילות המשא ומתן.

נתניהו, שנמנע מלהביא אפילו את נאום בר אילן שלו-עצמו לאישור הממשלה, לא קיים שום דיון, גם לא בשמינייה, בסוגיית גבולות הקבע. הוא שלח את פרקליטו, עו"ד יצחק מולכו, למפגש עם הפלסטינים, כשבידו רשימה סתמית של 21 "נושאים לדיון". במקום מסמך בנושא הגבולות, הביא ד"ר יועז הנדל, אז הממונה על הדוברות בלשכת ראש הממשלה, שהצטרף למפגש עם הצד הפלסטיני שהתקיים בעמאן, מסמך מפורט של פרסומי הסתה בשטחי הרשות הפלסטינית.

הקוורטט, בראשותו של הנשיא אובמה, נאלץ להסתפק במסמכי העמדה הפלסטינית ( קווי 1967 עם חילופי שטחים הדדיים בהיקף של 1.9 אחוזים מהגדה המערבית, הצבת כוח בינלאומי בבקעת הירדן ופירוזה של פלסטין מנשק כבד). אבל ישראל לא ישבה בחיבוק ידיים. בשנה האחרונה קידמה ממשלת נתניהו את התוכנית הפרובוקטיבית לבניית אלפי יחידות דיור באזור 1E כדי לחבר את מעלה אדומים לירושלים; ועדות תכנון אישרו הרחבה של שכונות יהודיות בירושלים, מעבר לקו הירוק והמנהל האזרחי הגביר את קצב פינויים של תושבים פלסטינים מאזורים בשטח C שהוכרזו "שטחי אש".

חבל רק שאובמה לא טלטל את המערכת הפוליטית ודחף את הציבור הישראלי לזירה המדינית לפני פתיחת הקלפיות. אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא.   

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: us, peace plan, peace, obama, netanyahu, israel, elections, coalition, benjamin netanyahu

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept