בסוף החודש יתכנסו בקזחסטן המעצמות ואיראן למה שכבר מוגדר - שוב – כ"הזדמנות האחרונה" למשא ומתן. האמת היא שכל הצדדים מבינים היטב כי לוח הזמנים הנוכחי פוגע באפשרות של השגת הסדר, גם אם היה רצון איראני כזה. בחודש יוני יתקיימו בחירות נשיאותיות באיראן, ומערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינת בכך, בעיקר, שהיא טרם החלה. יש מועמדים רבים תיאורטיים ומעטים הרבה יותר שהתחייבו לריצה; ברקע שורר הלחץ האדיר של המשטר מפני שחזור מאורעות 2009 והמרי הירוק. הרפורמיסטים של אז - אנשים כמו כארובי או מוסאווי - נתונים במעצר בית, והמצב הכלכלי האיראני רק הידרדר בשנים האחרונות עם קריסת המטבע, צמצום ייצוא הנפט ועליות המחירים. כל התופעות הללו קשורות עמוקות לסנקציות, ומכאן שהן גם נקשרות במשבר הגרעיני. במצב הנוכחי, המשטר מתקשה מאוד לגלות סימני נכונות להתפשרות, וזה לא שסימנים כאלה הם שכיחים בימים כתיקונם.
אך בשעה שהשעון האיראני מתקתק אל הבחירות, יש עוד שעון במזרח התיכון והוא הישראלי. התקתוק שלו סופר את כמויות הצנטריפוגות המעשירות אורניום לדרגת 20 אחוזים, ואת סך כל הצטברות האורניום המועשר לדרגותיו הגבוהות. הקו האדום שהציב ראש הממשלה נתניהו - כמות מסוימת של אורניום כזו שתספיק לייצור פצצה תוך זמן לא רב - טרם נחצה. אך ביקור פקחי סבא"א באיראן השבוע הניב ממצא צפוי ומטריד - תחילת ההתקנה של צנטריפוגות משוכללות יותר, מסר חד משמעי של התרסה (defiance) מהרפובליקה האיסלאמית. מי שלא טרח להבין את המסר הזה, יכול להיזכר בדברים שאמר לפני כשבוע המנהיג הרוחני בעצמו בתשובה ליוזמתו של סגן הנשיא האמריקני, ג'ו ביידן, שהציע לאיראנים משא ומתן ישיר עם ארה"ב. לא נקיים דיונים כאשר אקדח לראשנו, אמר האייתוללה חמנאי, כאשר הוא מדמה את הסנקציות לאקדח, כמובן. ואם לא די בכל האינדיקטורים הללו, שבו פקחי האו"ם מסיורם באיראן עם הודאה על כישלון במגעים עם האיראנים בניסיון הבלתי-נגמר לשכנעם לדון ברצינות בטענה של פיתוח נשק גרעיני.
