ישראל פולס

ח"כ עיסאווי פריג': נולדתי לשתי אמהות - ישראל ופלסטין

p
המחבר
בקצרה
הוא לא מאמין ביכולתן של המפלגות הערביות לשנות, ולא מפחד מהעלאת אחוז החסימה. ראיון עם עיסאווי פריג', חבר הכנסת הערבי היחיד מטעם מפלגה ציונית.

עיסאווי פריג' ממרצ הוא חבר הכנסת הערבי היחיד כיום שאינו חבר במפלגה ערבית. בכנסת הנוכחית מכהנים 12 ערבים, 11 מתוכם במפלגות ערביות (בל"ד, רע"מ-תע"ל וחד"ש). הנתון הזה הוא ביטוי לניכור המתעצם בין ערביי ישראל למפלגות השמאל הציוני – תהליך שצבר תאוצה בעקבות מהומות אוקטובר 2000, שבהן נהרגו 13 אזרחים ערבים. ביטוי נוסף לפער ההולך וגדל הוא הירידה החדה במספר המתפקדים מהמגזר הערבי למפלגת העבודה. אם בעבר למגזר היה את הכוח להכריע גורלות במפלגה, בבחירות האחרונות השפעתו כמעט שהתפוגגה לחלוטין.

פריג' הצטרף למרצ לפני עשרים שנה, כשהיה סטודנט לכלכלה וראיית חשבון באוניברסיטה העברית בירושלים. בראשות המפלגה עמדה אז שולמית אלוני. כעת הוא ושאר הח"כים הערבים עומדים במרכזה של סערה פוליטית, בעקבות החלטת הכנסת [31 ביולי] להעלות את אחוז החסימה משניים לארבעה אחוזים מהקולות. בעוד שחברי הכנסת מהמפלגות הערביות טוענים כי מדובר במהלך שנועד לפגוע בהן, מציג פריג' בראיון לאל- מוניטור טענה הפוכה. אף שהצביע נגד ההצעה, הוא מעריך שהשינוי דווקא יגדיל את הייצוג הערבי בכנסת, ומעדיף שהדבר ייעשה מתוך מפלגות השמאל הציוני.

אם זה טוב לייצוג הערבי, מדוע הצבעת נגד העלאת אחוז החסימה?

"כי אידאולוגית אני נגדה. החברה הישראלית מורכבת ממיעוטים וצריך לאפשר לכך ביטוי. אבל עניינית אני בעד העלאת אחוז החסימה. יש דבר שנקרא כוח הישרדות, והוא יותר חזק מכוח אחר. במצב כזה אתה מתחבק כדי להישאר בחיים, וזה מה שהן (המפלגות הערביות) יעשו. בסופו של דבר זה רק יביא להגברת עוצמתה של מפלגה ערבית אחת. מפלגה כזאת יכולה להגיע אפילו ל-15 מנדטים."

אתה חריג בנוף הפרלמנטרי. ערבי במפלגת שמאל ציוני. למה מראש בחרת בבית פוליטי כזה? 

"כשהגעתי לאוניברסיטה העברית מכפר קאסם, הייתי בתול פוליטית. לא הבנתי מה זה כיבוש ומה זה פלסטינים. עד כיתה ז' שרנו בבית הספר את שירי יום העצמאות והרמנו את דגל ישראל. לא ידענו מה זה הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היינו בחוסר מודעות פוליטית מוחלט. באוניברסיטה התקרבתי לבני הכפר - הגרעין ממנה צמחה מפלגת בל"ד. חובקתי על ידי המפלגה הקיצונית, והייתי במשך שנתיים פעיל פוליטי במסגרתה.

"יום אחד ראיתי באוניברסיטה מודעה על כך ששולמית אלוני מגיעה לדבר בפני סטודנטים. הלכתי עם עוד חבר כדי להפריע לה, אבל איך שהיא התחילה לדבר הייתי בהלם: היהודיה הציונית הזאת מדברת איתנו על עוולות הכיבוש, בשפה שאנחנו דיברנו בה. אחרי המפגש הזה התחלתי תהליך חשיבה שהוביל אותי לעזוב את בני הכפר ולהצטרף למרצ.

"והיה עוד משהו. באותו הזמן הייתי זקוק לכסף, ואיתן כבל סידר לי עבודה כשליח באגודת הסטודנטים. התחלתי לעבוד, יום אחד קרא לי יו"ר אגודת הסטודנטים הערבים, ושאל בכעס: מה אתה עושה? אתה עובד בממסד הציוני. באותו רגע הבנתי שלא אכפת לו שאהיה רעב או שאפסיק ללמוד, וכאן נפרץ לגמרי המחסום."

לא היה קונפליקט?

"בהתחלה באוניברסיטה הייתי בפינה שלי, של הערבי הלאומני, אבל כשאתה יוצא החוצה והראש מתחיל לעבוד, אתה רואה את הדברים בצורה אחרת. כשהתחלתי לבוא יותר ויותר במגע עם יהודים, הבנתי שאני גם יכול להיות חלק ממשהו. במרצ מצאתי את זה. אני שומר על המורשת והשפה שלי, ועל הזהות שלי כפלסטיני וכישראלי.

"בכל מקום בעולם יש כללי משחק. כאן, המיעוט הערבי הוא חלק מהמדינה - ירצה או לא ירצה. זה שערבים ישראלים נמנעים יותר ויותר מהשתתפות בבחירות מחזק את הימין. כלומר להימנעות שלהם יש אפקט הפוך. אני בחרתי להיות חלק פעיל במשחק הפוליטי, תוך שמירה על הזהות שלי: אני פלסטיני אבל אני גם לא פחות ישראלי. אני בן אדם שנולד לשתי אמהות: אמא ביולוגית שהיא פלסטין, ואמא מאמצת שהיא ישראל. האמא המאמצת רואה בי גיס חמישי, והאמא הביולוגית נוזפת בי ששכחתי מי ילדה אותי. הפתרון הוא להיות הגשר בין האמא הביולוגית למאמצת."

חבריך במפלגות הערביות טועים שהם לא נוהגים כמוך?

"מה שמקומם אותי אצל חבריי במפלגות הערביות, זה שהם פועלים מהלב ולא מהשכל. אם הם היו פועלים מתוך מפלגות השמאל היו להם יותר הישגים והשפעה. עקרונית, אני נגד מפלגות סקטוריאליות, כי אני חושב שהציבור הערבי צריך להשתלב בשמאל הציוני באופן מלא. כמובן שרק במקום שבו לא מבטלים אותו ומקבלים את השוני שלו, במפלגה שמאפשרת לו לשמור על ערכיו ושבנויה על צדק חברתי והומניזם. היהודים במפלגה כזאת יגדירו את עצמם כציונים והערבים כערבים, אבל המטרה תהיה משותפת.

"היעילות של המפלגות הערביות מוגבלת, מכיוון שרוב הזמן הן בגדר צופים שלא משתתפים במשחק. אני רואה את הפוליטיקה בכנסת כמו משחק כדורגל: יש בו קבוצת ימין וקבוצת שמאל, ויש 11 ח"כים ערבים שיושבים ביציע ומוחים. אז בשביל מה צריך אותם? אני רוצה אותם כשחקנים."

נראה שהציבור הערבי לא מתלהב מנציגיו. חלק משמעותי ממנו אינו טורח להצביע.

"האזרח הערבי לא רואה בנציגיו הערבים בכנסת כבעלי משקל לשנות את מצבו. הוא מסתובב עם תחושה שהוא אינו רצוי במדינה, שהוא על תנאי. לצעיר הערבי הממוצע תחושה שהוא בשוליים. זה בא לידי ביטוי ברחובות המלוכלכים, בצפיפות הבנייה, ביחס המזכירה באונברסיטה ובגזענות באופן כללי. הוא חושב לעצמו שכלום כבר לא ישנה. אני מאמין שברגע שהמדינה תתחיל לחבק את הערבים, לא יהיה זכות קיום למפלגות אנטי ממסדיות ערביות."

בניגוד לח"כים ערבים אחרים, בחרת להתמקד בעבודתך הפרלמנטרית בנושאים חברתיים ולא בנושא המדיני. אולי לא נוח לך לעשות זאת מתוך מפלגה כמו מרצ?

"לא. סיסמת הבחירות שלי היתה: האג'נדה שלי זה הבית שלי. אני באתי ואמרתי: 65 שנה המיעוט הערבי מוזנח, בן ערובה לפתרון הבעיה הפלסטינית. ומה יקרה אם הבעיה לא תיפתר? אמשיך להיות בן ערובה, זרוק ומוזנח. לכן, אני מתעסק אך ורק ובנושאים חברתיים. באופן הזה אני מקדם את הפתרונות לבעיות שמציקות לאזרחים הערבים. השיח הלאומי מתיש את הח"כים במפלגות הערביות, זה לוקח מהם הרבה משאבים.

"אני מאמין בשותפות גורל עם היהודים. חלק ממה שעושים הח"כים הערבים נוגד את השקפת עולמי. אני, למשל, לא הייתי עולה על המרמרה. אני גם חולק על ח"כ זחאלקה שרוצה אוטונומיה למיעוט הערבי, אני בעד אוטונומיה תרבותית, אבל אני חלק מהמדינה ומהפרלמנט הקיים.''

 

 

 

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: politics, meretz, knesset, issawi freij, israel, arab-israelis

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept