עתידה של מצרים לוט בערפל

p
המחבר
בקצרה
סיקור ההפיכה במצרים.

הדחתו של נשיא מצרים מוחמד מורסי בהפיכה צבאית, ב-3 ביולי, היא כישלון כפול: כישלון של משטר מורסי והאחים המוסלמים, וכישלון הדמוקרטיזציה של מצרים, שתלויה על בלימה.

בסאם סאברי, מחסידי הדמוקרטיה והפיוס הלאומי, מתאר במאמר נוקב ומעמיק כיצד "התברר [לנו] יותר ויותר שלאחים המוסלמים אין כוונה לבסס דמוקרטיה, אלא להקים משטר חדש."

סאברי מתאר גישה דיקטטורית לתהליך החוקתי; מתקפה על הפרדת הרשויות; יד קשה כלפי התקשורת; מינויים של מקורבים פוליטיים; דחיקה לשוליים של המיעוט הנוצרי ועוד. הוא מוסיף ומסכם: "זו הייתה הפיכה עממית וכנה נגד מורסי. זו הייתה ללא ספק המחאה הגדולה והבלתי-תלויה בתולדות מצרים. ובכל זאת, התפקיד שמילא הצבא ותגובתו לאירועים הם מקור לחשש, וגורלו של הנשיא הראשון שנבחר בבחירות חוקיות ודמוקרטיות מעורר דאגה. הלוואי שזה היה קורה אחרת, זה היה טוב יותר למצרים. חילופי השלטון הנוכחיים חייבים להתבצע בחוכמה, אך במהירות. אבני הפינה בתהליך הזה חייבות להיות הכללה ואיחוד [של כל הפלגים בעם]. כרגע, אני מודאג עוד יותר משהייתי בפברואר 2011."

לדברי וואאל נווארה, מייסד-שותף של מפלגת אל-דוסתור, האגודה הלאומית לשינוי ומפלגת אל-גאד, המדיניות של מורסי הייתה מתקפה על התרבות המצרית:

"זו לא הכלכלה, טיפשים. זה לא רק המחסור בדלק, הפסקות החשמל, הכלכלה המידרדרת או המחירים המאמירים. בתקשורת המערבית מזכירים רק לעתים רחוקות - אם בכלל - את המתקפה של האחים המוסלמים על הזהות המצרית, על תרבותה ועל אורחות חייה, אף שזה היה הגורם האמיתי למחאה. הייתכן שמשהו כל כך לא מוחשי יוציא אנשים להפגנות ענק?

התשובה היא שהתרבות מוחשית הרבה יותר מכפי שהיא נראית במבט ראשון. מדיניות תרבותית מגבילה פוגעת בחינוך, באמנות, בעיתונות, בטלוויזיה, בספרות, באקדמיה, בחוקים, בלבוש, באוכל ובמשקאות, בספורט, בניהולן של רשות העתיקות והמורשת התרבותית, בתיירות ובחגים הלאומיים. כל אלו הם תחומים מוחשיים מאוד, שמשפיעים על חיי היומיום של התושבים. וכשהם חשים בשינוי פתאומי בהיבטים שונים של זהותם העצמית, או באופן שבו מתחנכים ילדיהם, אנשים נבהלים ומגיבים בחריפות. זה מה שחווה כיום מצרים, יותר מכל דבר אחר."

זנוביה עאזים כותבת כי מה שקורה היום במצרים איננו אלא ''עשיית צדק של מנצחים'', ומכשול מדאיג מאוד בדרך לדמוקרטיזציה:

"אם אכן מדובר בהמשכה הטבעי של המהפכה, ולא רק במתקפה כלפי האחים השנואים, היכן הקריאות להגנה על זכויות האזרח, על שלטון החוק, על החופש הפוליטי ועל הפלורליזם? הצבא עוצר את מנהיגי האחים המוסלמים, הצבא יורה על המפגינים תומכי האחים המוסלמים, לתקשורת האסלאמית אסור לשדר והחוקה עדיין מושעית. דוברה של חזית ה-30 ביוני, מוחמד אל-בראדעי, שאמור לקבל על עצמו תפקיד מרכזי בממשלת המעבר, הצדיק את המעשים הללו ב-4 ביולי, בראיון שהעניק לניו יורק טיימס, עדות נוספת לצביעות, להדרה ולשאננות שמאפיינים את חילופי השלטון עד כה."

מוחמד סאברי, שעמד בחזית הסיקור התקשורתי של עליית המפלגות האסלאמיות, וכן של המצב הביטחוני המתערער בסיני, כותב לאל-מוניטור שהפילוג הפוליטי בסיני הוא עוד גורם שמאיץ את האלימות.

ברנדה סטוטר, שליוותה נשים וקבוצות של צעירים במהלך ההפגנות ובכיכר תחריר, מדווחת על אמצעי הביטחון שנקטו הנשים בזמן המחאות כדי להגן על עצמן, שעה שמסביב גברו הדיווחים על "מגיפה" של תקיפות מיניות - משמר זכויות האדם (Human Rights Watch) דיווח על 91 מקרים.

סילוקו של מורסי מתפקידו אילץ כוחות נוספים באזור לשקול מחדש את המדיניות שלהם. מדאווי אל-ראשיד מתאר את שביעות רצונה של ערב הסעודית ממפלתו של מורסי:

"כמה אירוני שדווקא משטר המתגאה בכך שמקור שלטונו הוא חוקי האסלאם הוא זה שחושש מעלייתם של כוחות האסלאם לשלטון. חובה עלינו לזכור שכמו רוב הממשלות במערב, גם לערב הסעודית היה נוח מאוד להתקיים לצדה של רודנות צבאית, תחת שלטונו של הנשיא המודח חוסני מובארק. אבל כשהתקיימו בחירות דמוקרטיות ונבחר נשיא מטעם האחים המוסלמים, בשנת 2012, ריאד גילתה דאגה. לערב הסעודית תמיד היו יחסים סוערים עם האחים המוסלמים ועם הגרסה שלהם לאסלאם, עם יכולות הארגון שלהם ועם המסר הנפוץ והולך שלהם שמשלב בין האסלאם לבין קבלה של ההליך הדמוקרטי."

גם האזם באלושה וגם דאוד כותאב מסבירים שהדחתו של מורסי היא מכה קשה לבריתות האזוריות שיצר חמאס. סמי אדיז וקאדרי גורסל טוענים שגם ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן נאלץ לשקול מחדש את האסטרטגיה האזורית של ארצו לאור ההפיכה, ותוהה כיצד זה ישפיע על "הדגם" הטורקי.

בהצהרתו מה-6 ביולי, קרא מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי לקיומו של "תהליך דמוקרטי שקוף ומכליל, כזה שישתתפו בו כל הצדדים וכל הסיעות הפוליטיות." הוא התייחס למה שקורה במצרים כאל "חילופי שלטון מתמשכים" - ונמנע משימוש במילה "הפיכה", שהייתה מחייבת את ארה"ב להגביל את סיועה הצבאי למצרים.

שעה שמצרים מגששת את דרכה בחילופי השלטון הללו, ארה"ב שוב נסוגה אל שוליהם של השינויים שמתחוללים במדינה, כפי שכותב ג'פרי ארונסון, בלי שום אפשרות לקחת לעצמה קרדיט אך עם הרבה מאוד הטלת אשמה מצד מבקרים ומפגינים כאחד.

כדאי לזכור גם את דבריו של ג'מאל דניאל, המייסד והיו"ר של אל-מוניטור, כפי שפורסמו ביוסטון כרוניקל ביוני 2011 - ארבעה חודשים אחרי מפלתו של מובארק ושנה לפני בחירתו של מורסי - על הצורך הדחוף בברית דמוקרטית חדשה בין האזרח למדינה, במצרים וברחבי האזור, לאור האביב הערבי: "כישלונם של כל המעורבים - המערב, ישראל, המשטרים החדשים וגם אלו ששורדים - לאפשר לאזור להגשים את רצונו, עלול להוביל לתקופה ארוכה מאוד של חוסר יציבות, אם לא להתפרצות של סכסוך אזורי כולל. כבר עכשיו ברור שלא די בהדחתו של רודן כדי להוביל לשינוי דרמטי ביחסים שבין העם המצרי למשטר (שבו עדיין שולט הצבא). יותר מזה, גם המשטרים השורדים וגם החדשים יצטרכו ליישר קו אלה עם אלה כדי לעמוד מול גלי מחאה חדשים ובלתי-נמנעים, כשהרפורמות השלטוניות לא יניבו שיפור מיידי בכלכלה המקומית."

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: military dictatorship, muslim, military, arab
x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept