ישראל פולס

בין היתכנות לישימות

p
המחבר
בקצרה
בעקבות תגובות רבות שקיבל על מאמרו "רעיון שתי המדינות פשט את הרגל", מסביר שלומי אלדר כי גם אם קיימת היתכנות להפרדה פיזית בין שני העמים בגדה, היא אינה ישימה.

"רעיון שתי המדינות פשט את הרגל", קבעה בפסקנות כותרת מאמרי שהתפרסם בשבוע שעבר באתר זה. בעקבות המאמר קיבלתי טלפונים רבים, סמסים והודעות אינספור לעמוד הפייסבוק שלי. רבות מהתגובות היו ביקורתיות. "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?" שאלה בדאגה חברה אחת. ואילו אחרים הסתייגו מנחרצותה של הטענה ומעצם זה שהיא אינה מותירה תקווה – ולו גם פעוטה. בהקשר זה, אחת התגובות שיותר ריגשו אותי באה מצדו של ידיד חרדי. אני מודה שבאופן טבעי נדמה היה לי שסוגיית הסכסוך הפלסטיני ישראלי אינה בראש מעייניו של מי שחי באוהלה של תורה, אבל דווקא הוא אמר לי משפט שאימצתי מייד: "אינני רוצה לגדל את ילדי במקום שבו אומרים להם כי אין תקווה, שאין סיכוי לשינוי, וכי לנצח נאכל חרב."

חבר אחר כתב: "עצוב איך שגרמנו לזה... כדאי שנתחיל להוביל את המציאות, כי עכשיו היא מובילה אותנו." וזאת בדיוק הייתה כוונתי במאמר: המציאות הובילה אותנו, ואנחנו הלכנו אחריה מחוסר ברירה, מחוסר אמונה, מתוך היעדר כוח והשפעה או, ברוב המקרים, מאדישות. הציבוריות הישראלית, בעיקר אחרי האינתיפאדה השנייה, קיבלה כגזירה משמיים את המנטרה "אין פרטנר בצד הפלסטיני". את אותה מנטרה הובילו מקבלי ההחלטות בישראל, והיא אומצה ע"י מעצבי דעת הקהל בתקשורת. אין עם מי לדבר וגם אין על מה.

מתברר שהתחושה הזאת מלווה גם את הצד השני.

ניתן היה להיווכח בכך בתחילת השבוע (26 במאי) במושב המסכם של הפורום הכלכלי העולמי בירדן. יו"ר ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שרבים בימין הישראלי נוטים לסנן את שמו בלעג ומקפידים להוסיף באותה נשימה "הוא לא פרטנר", שיגר קריאת אזהרה של הרגע האחרון לפני שיהיה מאוחר מדי: "המשך ההתנחלויות וייהוד ירושלים, החרמת קרקעות, מעצרים ופעולות ישראליות אחרות יובילו לסגירת ההזדמנות לפתרון שתי המדינות", אמר, "הדור הצעיר החל לאבד את אמונו ברעיון שתי המדינות, כי מה שהם רואים בשטח גורם להם לאבד את התקווה."

לכך בדיוק התכוונתי כשכתבתי באותו מאמר: "כל מי שעיניו בראשו צריך לערוך סיור ביישובי השומרון ולראות את ההשקעה העצומה של ישראל מחוץ לגושי ההתיישבות ועד כמה קשה לדמיין תהליך רברסיבילי." משני צידי המתרס מתהווה מציאות שיהיה קשה מאוד - עד בלתי אפשרי - לשנותה. לא רק העובדות המוצקות בשטח, אלא גם האקלים השלילי בדעת הקהל, יצרו קרע עמוק שלא ניתן יהיה לאיחוי.

מי שרואה את ההשקעה האדירה של ישראל בשומרון - בתשתיות , בכבישים, במאחזים הלא חוקיים, אינו יכול שלא להגיע למסקנה המתבקשת שהמציאות הנקבעת עתה מרחיקה, ואולי אף מוחקת, את היתכנותו של רעיון שתי המדינות.

וכאן אני מגיע ל רעיון ההיתכנות. את הרעיון הזה מנסים לקדם פעילי שלום ומובילי יוזמות שונות, כגון יוזמת ג'נבה. אלה אומרים בקול רם, מעל כל במה אפשרית, שההיתכנות לשלום קיימת. כלומר, מפעל ההתנחלות הישראלי לא ביטל את ההיתכנות של רעיון שתי המדינות לשני העמים על בסיס קווי 1967 וחילופי שטחים. מובילי הרעיון מנסים להוכיח בעובדות ובמספרים שאכן ישנה דומיננטיות ישראלית בגושי ההתנחלויות, המשתרעים על פני 6% מהגדה בלבד, אך בה בעת ישנה דומיננטיות פלסטינית מוחלטת בשאר שטח הגדה - 94%. והעובדות מדברות בעד עצמן: מחוץ לגושי ההתנחלויות מספר המתנחלים בטל בשישים. אלפי הק"מ של הכבישים העוקפים ריקים, חרף ההשקעה העצומה על סלילתם.

רוב המתנחלים, אומרים מובילי רעיון ההיתכנות, גרים בגושי ההתנחלויות - אריאל, מעלה אדומים בית"ר עילית החרדית. רובם, אפילו תושבי יישובי גוש עציון, התיישבו מחוץ לקו הירוק מטעמים של איכות חיים בזול, במחירים מגוחכים בהשוואה לדיור בתחומי הקו הירוק. הם, כמו רוב תושבי גוש קטיף שפונו בהתנתקות מרצועת עזה, הגיעו לא מסיבות אידאולוגיות אלא כלכליות. מובילי רעיון ההיתכנות קובעים, וככל הנראה בצדק, שהיחידים שמתנחלים בשומרון מתוך תחושות משיחיות ואידאולוגיה צרופה של קדושת האדמה הם המתנחלים המתגוררים במאחזים וביישובים שעל גב ההר.

מספרם מוערך בכ-50 אלף תושבים. ואותם, כך מאמינים תומכי רעיון ההיתכנות, אפשר יהיה לפנות. לטענתם, כשתתקבל ההחלטה האמיצה, מלאכת פינוי הישובים שמחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים לא תהיה קשה הרבה יותר מפינוי תושבי גוש קטיף. כלומר, מה שנדרש הוא החלטה פוליטית לממש באמצעות הסכם את ההיתכנות הפיזית לחלוקה.

ופה קבור הכלב. לא רק שאין מי שיקבל את ההחלטה, יש מי שעושים היום הכל כדי שההיתכנות לא תהיה ישימה, לא עכשיו ובוודאי שלא בעתיד הנראה לעין. כל כביש עוקף וכל מאחז שמוכשר על הקרקע פוגעים בישימות של אותה היתכנות.

אריאל שרון, אבי אבות ההתיישבות בעזה וביש"ע, החליט על ביצוע ההתנתקות מעזה. אין זה משנה כלל מה היו הסיבות להחלטה. העניין הוא ששרון, "הבולדוזר" של הפוליטיקה הישראלית, קיבל החלטה פוליטית שהייתה מנוגדת לתפיסת עולמו, ובכך הפך את ההיתכנות לישימה.

כיום, וזו המסקנה שביטאתי במאמר הקודם, האקלים הפוליטי לא מאפשר זאת. להפך - נעשה הכול כדי לקבוע ולקבע מציאות מורכבת ומסובכת שלא ניתן יהיה לשנותה. אפילו מי שהצטייר כתקווה החדשה של הפוליטיקה הישראלית, יאיר לפיד, גורס שאין מה לדבר על רעיון שתי מדינות לשני עמים - מקסימום על גבולות זמניים. לראיה: בתקציב המדינה האחרון, שהוא חתום עליו, הוא לא קיצץ ולו גם שקל אחד מתקציב ההתנחלויות, החוקיות או הלא-חוקיות. וכמוהו, אף אחד ממקבלי ההחלטות בישראל אינו עושה סימנים של רצון לפשרה טריטוריאלית בתמורה לשלום עם הפלסטינים. ומהצמרת הפוליטית זה עובר לעם: לתחושתי - בניגוד לממצאי הסקר המתפרסמים היום באתר זה - מעט מאוד ישראלים שהורגלו לשמוע שאין על מי לסמוך בצד הפלסטיני יהיו מוכנים לתת גיבוי לראש ממשלה שיחליט על פשרה. הלבבות לא הוכשרו לכך; הם הורגלו לשמוע ש"אין פרטנר", שאין סיכוי לשנות מציאות שנקבעה וממשיכה להיקבע ע"י מאות אלפי ישראלים בגדה.

ועכשיו לשאלת 64 אלף הדולר:

האם קיימת היתכנות להפרדה פיזית בין ישראל לפלסטינים?

התשובה חיובית.

האם ההיתכנות מעשית במציאות הפוליטית הישראלית?

התשובה שלילית.

האם קיימות חלופות?

זו כבר לא שאלה של 64 אלף דולר, אלא של מיליארדים, לפחות כמספר המיליארדים שהושקעו בשטחים.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: settlements, outposts, west, settlers, judea, green line

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x
keyboard_arrow_up

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept