ישראל פולס

שנה מהיום: כשקרי פגש את ביבי

p
המחבר
בקצרה
בן כספית מעז להתנבא כיצד תיראה הפגישה בין נתניהו לקרי, כמה ימים לפני שישראל תחגוג את יום העצמאות הבא שלה, ומגיע למסקנה שהעתיד כבר כאן.

תמליל פגישתם של ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ג'ון קרי. ירושלים, יום שלישי, 15 באפריל 2014.

נתניהו סוקר את קרי בחמלה מסויימת. קומתו של האמריקאי שחה מעט, הוא נראה מבוגר מכפי שנותיו. שיערו הלבין בשנה שחלפה יותר מאשר בעשור שקדם לה. הוא נראה סובל.

"ברוך בואך, ג'ון", מקדם ראש הממשלה את פני אורחו בשמחה מאולצת, "אתה כבר בן בית אצלנו, מה להזמין לך לשתות, כרגיל?"

קרי מחייך בעייפות. הוא כבר למד להתגבר על גל הסלידה הגואה בקרבו בכל פעם שהוא פוגש את נתניהו. וכמה שהוא פגש אותו בשנה האחרונה - זוהי הפגישה ה-23 בין השניים מאז נכנס קרי לתפקידו בשנה שעברה. לא מזמן הוא קיבל כותרת ב"ניו-יורק טיימס", לפיה הוא שבר את שיא התעופה של שרי חוץ אמריקאים בכל הזמנים. זו היתה הכותרת החיובית הראשונה לה זכה חודשים ארוכים. בשנה הראשונה בתפקיד הוא טס יותר מכל שר חוץ לפניו, כולל הילארי, כולל קיסינג'ר, כולל כולם. רוב הנסיעות היו לכאן, למקום הארור הזה, המזרח התיכון בכלל, לשכת ראש ממשלת ישראל בירושלים בפרט. הוא על סף שבירה.

"כן, כרגיל", הוא אומר לראש הממשלה, "בוא ניגש ישר לעניין."

"איזה עניין", אומר נתניהו ,"הרי סיכמנו שאתה עובד על נוסחה שתאפשר לנו להרגיש שקיבלנו הכרה פלסטינית בעובדה שישראל היא מדינה יהודית, ולאבו מאזן להרגיש שלא הכשיר את היהדות של ישראל. הנוסח שהעבירו האנשים שלך אלינו בשבוע שעבר לא ברור מספיק. אנחנו דנים בזה עכשיו. נפתלי חושב שזה לא ראוי. נדמה לי שאבו מאזן מנסה להתחמק כשהוא מסכים להצהיר שפלסטין תרשום לפניה שישראל היא מקום בו מתרכזים, בין היתר, בני העם היהודי. אנחנו נגיש הצעה לנוסח משופר בהמשך."

"אני כבר מבין שאצל נפתלי שום דבר לא עובר", ענה קרי, "תגיד לי, מה עם יאיר לפיד? הוא מסכים? הרי אם הוא מסכים, אתה מסודר. בנט לא רוצה? שיעזוב. ביבי, אתה כבר לא יכול למכור לנו את זה שהם יפילו אותך. מפלגת העבודה בחוץ מוכנה להיכנס על הטיקט המדיני. יש לך רוב."

"איזה יאיר", אומר נתניהו, "עזוב אותך אדוני מזכיר המדינה, אין יאיר, תאמין לי, הוא אפילו לא מחזיר לי טלפונים. הוא עסוק באוצר עד מעל לראש. הגזירות הכלכליות שהפיל על הציבור לא עשו לו טוב. הוא יורד בסקרים, זה משגע אותו. תאמין לי להכניס אותו עכשיו לעניין המדיני זה פשוט בלתי אפשרי. שום דבר לא מעניין אותו עכשיו חוץ מהצורך הדחוף שהוא, וגם הבורסה, יעלו קצת בסקרים."

קרי נאנח. "אדוני ראש הממשלה", אמר לו, "זה לא יכול להימשך ככה. אתה מושך אותי כבר שנה. אי אפשר להתקוטט על כל פיסקה, על כל פרט שולי. אתה צריך להחליט אם אתה בנוי למהלך היסטורי אמיתי, להיות זה שמסיים את הסכסוך, או שאתה לא. אני ממש מבקש ממך, ולא בפעם הראשונה, תביט לי בעיניים ותגיד לי את האמת. אני אבין כל תשובה."

"ג'ון, בחייך", אמר נתניהו, "הרי ברור שאני בנוי. מה, אני לא מבין את המציאות? מה, אני לא יודע לקרוא מפה? גם אני רוצה שלום, וגם אני רוצה לסיים את הסכסוך. אבל בצד השני, ג'ון, בצד השני הם לא מוכנים לכלום. הם לא ערוכים לזה. אין שם הנהגה, אין שם פרטנר. תשאל את ברק. רוצה את הנייד שלו? אנחנו מדברים הרבה. תשאל את אולמרט. למה הם לא ענו לאולמרט עד עכשיו? זה הם שמעכבים את הסיפור, לא אנחנו."

"ביבי, אין לי יותר כוח למשחק ההאשמות הזה", אמר קרי, "במקום להציב אין סוף תנאים מוקדמים ומכשולים מלאכותיים, אני מציע שתצא מהקופסה, ותצהיר שאתה מוכן להסדר על בסיס קווי 67'. אנחנו ערבים לסידורי הביטחון שיענו על כל הצרכים שלכם. עד שלא תעשה את זה, לא יהיה עם מי לדבר."

"אני מנסה להסביר לכם כבר הרבה זמן", ענה נתניהו, "שאין עם מי לדבר. אבל אתם מנסים להמשיך להטיח את ראשיכם בקיר. הפלסטינים? זה עוד מילא. תראה, אדוני מזכיר המדינה, אני לא רוצה להיות קנטרני, אבל אתם הרי עוד מדברים עם האיראנים. אחרי שכל העולם כבר הבין שהם משטים בכם. אתם רואים מה קרה בצפון קוריאה, ולא מסיקים מסקנות. ממשיכים לדבר על 'שלום-שמלום', כשמסביב מתגרענות מדינות בקצב מסחרר. הם יורים טילים מעל יפאן, ואתם משוכנעים שיורד גשם. הייתי מאמין שאתם רציניים אם הייתם עושים משהו, מציבים סוג של אלטרנטיבה, מפגינים נחישות, אבל אתם ממשיכים להתרוצץ סביב הזנב שלכם ללא תוחלת. תגיד לי, מה נעשה כשטהרן תודיע יום אחד, והיא תודיע, שיש לה טילים בעלי ראשי קרב גרעיניים? נשכנע את אבו מאזן להכיר בעובדה שישראל היא מדינה יהודית? הרי זה כבר יהיה מיותר. היא תהיה מדינה יהודית לשעבר."

"אתה מגזים", ענה קרי בחוסר סבלנות, "ונדמה לי שאתה יודע את זה. עובדה היא שלמרות שאתה מהלך אימים על העולם כבר שנים, לאיראן אין עדיין יכולת גרעינית. זו עובדה שבכל פעם שהם מתקרבים לטווח נגיעה, הם מעבירים אוראניום מועשר ברמה של 20% לשימושים אחרים, ונסוגים. הם לא עושים את זה כי הם ציוניים, וגם לא כי הם מתרשמים מהאיומים של ישראל. הם עושים את זה בגלל ארצות הברית של אמריקה, ובגלל שהם הבינו שהנשיא אובמה רציני."

"הזמן פועל לטובתם, ג'ון", עונה נתניהו, "בכל חודש הם מתקרבים קצת יותר, בסוף הם יהיו במצב שלא יצטרכו יותר משלושה-ארבעה שבועות כדי להסתער לפצצה, ואז גם אתם לא תוכלו לעצור אותם. אתם אולי יכולים להרשות את זה לעצמכם, אנחנו לא."

"חבל שעוד לא הבנת שהדברים כרוכים זה בזה", ניסה קרי, "שאם הייתם מצננים את הסכסוך עם הפלסטינים היה קל יותר לפתור את המשבר עם האיראנים. נכון, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם איראן גרעינית, אבל עוד פחות מזה, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם שאנחנו, אמריקה, נמשוך את הידיים שלנו מכאן. תאמין לי, ביבי, אתה לא רוצה שאני אתייאש."

"לא, חלילה, ג'ון", ענה נתניהו במתק שפתיים, "אל תתייאש. אתה חייב להמשיך לנסות. אני עוד אפתיע את כולם. אני מוכן לוויתורים כואבים. ברגע שאבין שיש לי פרטנר, ברגע שנשתכנע שהפלסטינים השלימו עם קיומנו פה ועם היותה של ישראל מדינה יהודית, ברגע שיוכח שאפשר לעשות את המהלך הגדול בלי להתפשר על הביטחון, אני אהיה שם."

קרי שוב חייך בעייפות. לו רצה, היה יכול לדקלם את הסיסמאות ששמע זה עתה מנתניהו בכוחות עצמו. הוא שומע אותן, כמו תקליט מקולקל, כבר שנה שלמה. בהתחלה, עוד האמין. למרות שהזהירו אותו והשביעו אותו שלא להאמין. אבל הוא נפל ברשת. כמו רבים לפניו. כמו קלינטון, כמו שמעון פרס, כמו ציפי לבני, שהתפטרה לפני חודש כשהבינה שהכול תקוע, כמו סלאם פיאד, שהקים לא מזמן קרן השקעות משגשגת וזנח את רמאללה לאנחות. אבל הוא, קרי, בחר להאמין. אני ג'ון קרי, אמר לעצמו, אני שר החוץ האמריקאי, אני כמעט הייתי נשיא, יש לי גיבוי, אני מכיר את הצדדים הכי טוב שאפשר, אני נחוש, אני אדע מה לעשות.

והנה, חלפה שנה, והוא לא יודע מה לעשות. הוא אובד עצות. הוא כבר כתב מכתב התפטרות שכמעט הגיש, וגנז אותו. הוא כבר החליט ללכת לנשיא ולהודיע שהגיע הזמן לנטוש את הצדדים במזרח התיכון לנפשם, והתחרט. אבל היום, ימים ספורים לפני יום העצמאות ה-66 של ישראל, הוא בשל מאי פעם. מהלימון הזה, כבר לא יצליח לסחוט מיץ. עדיף לוותר עכשיו, לפני שיהיה מאוחר.

קרי ניעור לפתע מדמיונותיו. נתניהו, מתברר, המשיך לדבר כל הזמן. קרי חזר להאזנה, הנהן בראש דואב, והספיק עוד לשמוע את הסיפא של ביבי: "ואני מצהיר כאן, אדוני מזכיר המדינה, שזהו זה, הגענו לנקודת האל-חזור, 2014 חייבת להיות שנת ההכרעה, ישראל חייבת לשמור על זכותה להגן על עצמה בעצמה. אם נראה במהלך האביב שכלום לא קורה, נשקול את צעדינו. לא תהיה שואה שניה. אני מופקד על גורלו של עם שכבר כמעט הושמד פעם אחת, לא אוכל להמתין יותר, אני מפציר בך, ג'ון, אמור לנשיא שהגיע הזמן, שזה נגמר, אני מוכן להגיד לו בעצמי, לו רק הסכים לפגוש אותי עוד פעם אחת, אנחנו נציג בפניו חומרי מודיעין שיגרמו לו לצמרמורת..."

עד כאן התמליל, הפיקטיבי לגמרי, של השיחה שלא התקיימה, אבל אולי תתקיים, בין בנימין נתניהו וג'ון קרי בעוד שנה אחת. מי שמנסה לחזות את העתיד, שבועיים קדימה, באיזור מטורף כמו המזרח התיכון, משול למתאבד שיעי. קל וחומר כשמבקשים ממך להתנבא מה יקרה בעוד שנה. כישראלי, הייתי חייב לשרטט כאן את התסריט הפסימי. כאלה אנחנו, הישראלים. חוץ משמעון פרס. ומהו התסריט האופטימי? אותו דבר, רק הפוך. בכל מקרה, יהיה מה שיהיה, גם השנה הבאה תוכרז כ"שנת ההכרעה". זה ברור. האיזור שלנו מתאפיין באחרונה בעודף מדאיג של הכרעות שצריך לקבל, ובמחסור במנהיגים שיקבלו אותן.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: palestinian, jerusalem, israel, independence day, independence

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept