ישראל פולס

נשים ערביות בישראל: מדיכוי להעצמה

p
המחבר
בקצרה
לאמאל אבו סייף, דוקטורנטית מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, טענות קשות כנגד הסובלנות שמגלה החברה הישראלית כלפי תופעת רצח נשים ערביות בידי קרוביהן, ובשבוע הבא היא תעלה אותן מעל במת האו"ם.

ביום חמישי הבא, במסגרת אירועי יום האישה הבינלאומי, תעלה על במת מרכז הכנסים של האו"ם בניו יורק אמאל אבו סייף, דוקטורנטית במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, ותרצה בפני נציגות ונציגים מכל רחבי העולם בנושא  "העצמת האישה הערבית בישראל".

איך הגעת לנושא הזה?

"סבא שלי היה ראש הקהילה הערבית בעיר. הוא היה ראש הסתדרות העובדים בחיפה, ועבד עם אבא חושי (ראש העיר הראשון). חונכתי על ערכים של שוויון, כבוד ודו-קיום. אבל לא כולן נמצאות באותו מקום שאני נמצאת בו. הגיע הזמן שמישהי תקום ותדבר בשמן. זהו קולה של האכפתיות".

אמאל, תושבת חיפה, נשואה ואם לשלוש בנות, כותבת את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "הבניית שלום דרך ידע בקונפליקט הישראלי-פלסטיני". מאז החלה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת בן גוריון וגם במהלך התואר השני היא פעילה לטובת נשים ערביות הסובלות מאלימות במשפחה.

"הנשים ערביות בישראל נמצאות במעמד חברתי הולך ומידרדר", מסבירה אבו סייף. "למעשה, מחצית ממקרי הרצח של נשים בישראל הן של ערביות, שזה פי שניים ויותר  משיעורם של הערבים באוכלוסייה הכללית.  הסבל והכאב של הנשים הערביות פשוט זועק, רצח ואלימות על כבוד המשפחה".

אמאל מוסיפה: "אישה צריכה לדעת שברגע שמתעללים בה, יש לה למי לפנות, יש לה כתובת ויש לה הגנה. היא צריכה לדעת שכל עוד היא מתלוננת – אין  לה ממה לחשוש. חייבים לתמוך בנשים האלה ולהבטיח למתלוננות סביבה תומכת.'' 

אבו סייף יודעת היטב עם זאת, שזה לא פשוט.  רבות מהנשים הערביות שסובלות מאלימות סדרתית נכנעות למצב ושומרות על שתיקה. הן מרגישות, ודי בצדק,  כי אין ביכולתן להתלונן נגד בעליהן המכים. שאין להן כתובת. גרוע מכך - בחברה שבה הגבר הוא הכל-יכול, אישה המתלוננת נגד בעלה עלולה להיות מגונה ומנודה – לפעמים אפילו ממשפחתה שלה. אבו סייף מאשימה בכך לא רק  את הבעלים והגברים המכים במשפחה, אלא את החברה כולה, שמתוך תפיסה  מעומעמת של "יחסיות תרבותית"  מגלה סובלנות כלפי התופעה. "המשטרה עסקה במשך שנים רבות בנושא של רצח של נשים ערביות כנורמה חברתית, כעניין תרבותי", אומרת אבו סייף בתסכול,  "אבל היא  חייבת להתייחס לכך כאל רצח לכל דבר, ולהעניש את העבריינים על פי החוק. מנגד, המשטרה עצמה טוענת כי הסיבה העיקרית למצב הזה הוא היעדר שיתוף פעולה ונכונות מצד הנשים הסובלות מאלימות".

מאז שהייתה תלמידה לתואר שני במחלקה לעבודה סוציאלית מלווה את אמאל בייעוץ ובסיוע פרופ' ג'ולי צוויקל, מנהלת המרכז לחקר ולקידום בריאות האישה באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

"ג'ולי שאלה אותי איך אני מסוגלת להיות גם אישה מוסלמית בעלת משפחה, גם ללמוד ללא הפסקה וגם להיות אישה מעורבת ופעילה כל כך מבחינה חברתית", מספרת אבו סייף.  היא סיפרה לי על הנשים בחברה הבדווית שכמה מהן לומדות באוניברסיטה, אך לא מרגישות נוח לגבי זה. ג'ולי רצתה שאדבר עם הנשים האלה ואעזור להם, שאסביר להן שאם הן מגשימות את עצמן -  זה לא סותר שום דבר אחר. שהן לא עושות בכך שום דבר רע. שזה בסדר גמור.''

אבו סייף מדגישה, כי  בשנה החולפת בלבד נרצחו בישראל 32 נשים, מהן כ-15 נשים ערביות. בהשוואה למספרן היחסי של הנשים הערביות בישראל, המספר הזה הוא עצום. "גרימת נזק לנשים", קובעת אבו סייף, "היא גרימת נזק לחברה כולה. הנשים הערביות בישראל נמצאות במעמד חברתי הולך ומידרדר. עבורן תחושת האיום, האלימות והביטחון האישי הוא נושא מאוד רגיש.

בנוסף לדיון בנושא "העצמת האישה הערבית", יתקיים ביום האישה הבינלאומי גם כנס בוועדה לזכויות האדם של האו"ם, שיעסוק במעמד האישה וזכויותיה, הנשללות באופן בוטה בתרבויות שונות ובמקומות שונים ברחבי העולם. אמאל מתכוונת להדגיש כי עקרונות של זכויות אדם וצדק חברתי הם מאבני היסוד של העבודה הסוציאלית שבה היא מתמחה.

לצד תופעות כמו רצח נשים על רקע "כבוד המשפחה" ואלימות מכל סוג שהוא מצד הבעל כלפי אשתו,  מציינת אבו סייף לגנאי גם את תופעת הפוליגמיה, שנפוצה בעיקר בחברה הבדווית בנגב, ששיעורה בין 20 ל-36 אחוזים". 

על פי תפיסתה, תופעות אלו אינם בגדר דיונים תיאורטיים על מעמד האישה בחברה, אלא הרבה יותר מכך - יש בהן היבט משמעותי של רמיסת זכויות אדם. "האו"ם הגדיר 'זכויות אדם' ככאלו השייכות לנו מעצם טבענו, ובלעדיהן איננו יכולים לחיות חיים אנושיים בסיסיים", מסבירה אבו סייף, "הפדרציה הבינלאומית של העובדים הסוציאליים הצהירה, בעקבות זאת, כי 'עבודה סוציאלית, מעצם הגדרתה, הייתה מאז ומעולם מקצוע העוסק בזכויות אדם, שעיקר האמונה היסודי שלה הוא ערכו המהותי של כל אדם, ושאחת המטרות העיקריות שלה היא קידום של מבנה חברתי צודק, שיכול להציע לאנשים ביטחון והתפתחות מבלי לפגוע בכבודם העצמי".

אבו סייף לא רק מצביעה על בעיות, אלא גם מציעה פתרונות. "ניתן לשפר את חיי הנשים בחברה הערבית, הן על ידי הפסקת נישואים בכפייה של קטינות והן על ידי השגת עצמאות כלכלית. אבל אלה יושגו רק באמצעות חינוך והשכלה, לצד שינויים חברתיים עמוקים בתוך החברה. אישה משכילה, באופן טבעי, פחות נתונה לתכתיבים; אישה בעלת אמצעים כלכליים לא נתונה לתכתיבים. והאלימות נגדה, כפועל יוצא, פוחתת."

אבו סייף עשויה להתנחם בעובדה שבשנים האחרונות ניכרת אכן עלייה במספר הנשים הערביות והבדוויות הממלאות את מחלקות לימודי העבודה הסוציאלית ואת בתי הספר לחינוך באוניברסיטאות השונות ברחבי הארץ. אוניברסיטת בן גוריון היא המרכזית שבהן. האוניברסיטה השוכנת בנגב אינה מחזיקה בנתונים רשמיים לגבי מספרן של הסטודנטיות הערביות, מהסיבה הפשוטה שבתהליך הרישום אין מקטלגים את הלומדים על-פי דת או לאום. אבל נתונים לא רשמיים מלמדים  על עליה של מאות אחוזים במספר הסטודנטיות הבדוויות והערביות, שמסתכם ביותר מרבע מכלל הסטודנטים הרשומים למחלקות חינוך ועבודה סוציאלית. 

אותן נשים, לאחר שתסיימנה את לימודיהן ותחזורנה לכפריהן ולעריהן, אמורות להיות חיל החלוץ במלחמה לשיפור מעמדה של האישה בחברה הערבית בפרט, והישראלית בכלל. כך שמבחינת אמאל אבו סייף - יש תקווה.

מתרגשת? בכל זאת, אישה ערבייה מחיפה מול כלהאו"ם.

"אני מתרגשת אבל בעיקר מרגישה כמו פורצת דרך. האמריקאים לא יודעים שום דבר על מצב הערבים בישראל. אני פורצת דרך של כל הערבים בישראל ששומרים על החוק אבל גם שומרים על אורח החיים שלהם. ביחד אנו רוצים להעצים לא רק נשים, אלא את כל האנשים.''

מה יהיה המשפט הראשון שתגידי?

"נסרין מוסראתי הייתה רק בת  26 כשנורתה מטווח קצר בידי בעלה. היא השאירה מאחוריה 2 ילדים, בני 4 ו-6.''

 

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: violence, international women's day

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept