לוגיקה מזרח תיכונית: הסדר זמני הוא הדבר היחיד הקבוע

שנים של איומים וטרור, כותב עקיבא אלדר, שכנעו את הישראלים שהסדר קבע עם הפלסטינים הוא עניין זמני. במקביל, מפעל ההתנחלויות שכנע את הפלסטינים שאין מומחים גדולים יותר מישראל בהפיכת הזמני לקבוע.

al-monitor .

נושאים מכוסים

settlements, interim agreement, permanent arrangement, palestinians, israel, interim arrangement, arafat

פבר 18, 2013

 

מנהל של אחת מסוכנויות האו"ם הבולטות שפועלות בגדה סיפר לי על שיחה מאלפת שקיים עם קצין בכיר בצה"ל. "אתה יודע מה ההבדל בין שטחי A, B, ו-C? שאל הקצין. "כמובן", השיב המנהל, וחזר על אותם פרטים הידועים מתוך הסכם הביניים משנת 1995 (אוסלו ב'). "שטח A הוא השטח שנמצא באחריות מלאה של הרשות הפלסטינית, שטח B נמצא באחריות ביטחונית של ישראל ואחריות אזרחית של הפלסטינים, ושטח C מצוי באחריות מלאה של ישראל. כל זה עד להסדר הקבע". בתגובה, חייך הקצין והשיב  לדיפלומט הזר: "אתה  טועה - A זה ערפאת, B זה בלגאן ו-C (המשתרע על פני 60 אחוזים משטחי הגדה, בהם כל בקעת הירדן – ע.א.) זה "chelanu". 

זו לא בדיחה. דבריו של הקצין הישראלי משקפים היטב את יחסו של הממסד הישראלי להסכם הביניים. 

החשש המסורתי של הישראלים באשר לכוונת הפלסטינים להשלים עם קיומה של ישראל באזור, שניזון מ"תורת השלבים" הישנה של אש"ף, שכנע את הישראלים ש"הסדר קבע" עבור הפלסטינים הוא עניין זמני בלבד. במקביל, תנופת ההתנחלויות בכל תקופות הביניים לימדה את הפלסטינים שאין מומחים גדולים יותר מהישראלים בהפיכת הזמני לקבוע. 

משחק המראות הזה שבין הקבוע לזמני הוא הסיבה לכך שהישראלים והפלסטינים עוברים במשך עשרות שנים מהסדר ביניים אחד לשני, עם הפסקות קצרות לצורך משא ומתן עקר על הסדר קבע. 

מהו אותו צירוף מילים שנישא שוב ושוב, בעיקר לפני פגישות עם נשיאים אמריקנים? מהו אותו הסדר ביניים? ומדוע במציאות של הסכסוך הישראלי פלסטיני הסדר הביניים הוא, בעצם, הדבר היחיד הקבוע? 

מושג "הסדר ביניים" הופיע לראשונה באזורנו עם חתימת הסכם קמפ-דייויד בין נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לבין ראש הממשלה, מנחם בגין, בספטמבר 1978. הצדדים הסכימו, כי "כדי להבטיח העברה מסודרת ובדרכי שלום של הסמכות, בהתחשב בצרכי הביטחון של כל הצדדים, יהיו הסדרי מעבר לגבי יהודה, שומרון וחבל עזה לתקופה שאינה עולה על חמש שנים''. ועוד נכתב ונחתם שם כי המו"מ על הסדר הקבע בשטחי הגדה ורצועת עזה יתבסס על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 (נסיגה מהשטחים, או משטחים שנכבשו ביוני 1967, לגבולות בטוחים ומוכרים). באותה שנה מספרם של המתנחלים היה פחות מ-8,000 נפש (הנתונים לא כוללים את השכונות היהודיות מעבר לקו הירוק בירושלים) . 

במקום לנצל את חמש שנות הסדר הביניים לבניית אוטונומיה פלסטינית ולנהל משא ומתן על הסדר קבע, עסקו הצדדים בתקופה זאת בתכנון פיגועים, הרחבת התנחלויות ומלחמה עקובה מדם בלבנון. רק בדצמבר 1988, אחרי שיאסר ערפאת ברח מביירות לתוניס, החליט אש"ף לאמץ את החלטה 242 ולהמיר את המאבק המזויין במשא ומתן מדיני. אבל, בינתיים, כבר הגיע מספר המתנחלים ל-50 אלף. 

אחרי חמש שנים נוספות, בהסכם אוסלו א' (הצהרת העקרונות) שנחתם בבית הלבן בספטמבר 1993, בין יצחק רבין ליאסר ערפאת, הוסכם כי "יעדו של המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני במסגרת תהליך השלום הנוכחי הינו, בין היתר, להקים רשות פלסטינית לממשל עצמי בשלב הביניים".  

גם הפעם הוקצו לשלב הביניים, שבו אמור להתנהל המשא ומתן על הסדר הקבע, המבוסס על החלטה 242, לא יותר מחמש שנים. בהסכם הודגש כי "הצדדים מסכימים שתוצאות המשא-ומתן על מעמד הקבע לא ייפגעו מההסכמים שהושגו ביחס לתקופת הביניים, ולהסכמים אלה לא תהיה קדימות ביחס למשא-ומתן על מעמד הקבע''.

כמו כן, אישרו הצדדים מחדש את מחויבותם ההדדית לפעול מיד, ביעילות ובאפקטיביות נגד מעשים או איומים של טרור, אלימות או הסתה. הטרור הפלסטיני ואלימות המתנחלים, שהגיעה לשיאה בטבח בחברון וברצח רבין, הביאה לדחיית המו"מ על הסדר הקבע. 

הסכם הביניים הבא, (מזכר וואי) נחתם על ידי ראש הממשלה נתניהו ויו"ר הרשות ערפאת בבית הלבן בסוף אוקטובר 1998. שני המנהיגים התחייבו לחדש "באופן מיידי ומואץ" את המו"מ על הסדר הקבע, ולעשות "מאמץ נחוש" להשיג הסכם עד 4 במאי 1999. הם גם הבטיחו לא ליזום שום שינוי במעמדם של השטחים, כפי שמתחייב מהסדר הביניים. הפלסטינים התחייבו גם לנקוט מדיניות של "אפס סובלנות" כלפי הטרור. כעבור קצת פחות משנה, חתם ראש הממשלה אהוד ברק על מסמך נוסף - מזכר שארם א-שייח', שבו הצדדים התחייבו "להגיע להסכם מסגרת על מצב הקבע" עד פברואר 2000 ולחתום על הסכם כולל שיוביל ליישום החלטה 242, עד ספטמבר באותה שנה. 

בתקופה הזאת שבר מספר התחלות הבניה בהתנחלויות את שיא כל הזמנים (4,700 יחידות).

נסיון הסרק של ברק וערפאת להגיע להסכם קבע הסתיים באינתיפאדה אלימה, האינתיפאדה השנייה. זו הולידה ביוני 2002 את "חזון בוש", שפורט באפריל 2003 ב"מפת הדרכים", שבתורה תורגמה בנובמבר אותה שנה להחלטת מועצת הביטחון 1515 ( בלי להתחשב בהסתייגויות של ממשלת שרון). הפעם צוין במפורש כי המשא ומתן מכוון להקמת מדינה פלסטינית והסכם קבע שיסיים את הכיבוש שהחל ב-1967 וישים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני. תאריך היעד שנקבע אז היה סוף 2005. בינתיים, מאז ההסכם הקודם, למרות שמפת הדרכים חייבה הקפאה מוחלטת של הבניה בהתנחלויות (כולל לצורך ריבוי טבעי) , אוכלוסיית המתנחלים הוסיפה לגדול. 

בנובמבר 2007, בעיירה אנאפוליס הסמוכה לוושינגטון, בא לעולם עוד הסכם ביניים. ההורים המאושרים היו הפעם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ונשיא הרשות, מחמוד עבאס. הסנדק, הנשיא בוש, בישר לעולם כי השניים הסכימו לפתוח מיד במשא ומתן להקמת מדינה פלסטינית ולהמשיכו ברציפות. גם הפעם ההסכם צויד בלוח זמנים שאפתני: הסכם קבע תוך שנה. הנשיא ציין כי שני הצדדים התחייבו ליישם מיידית את התחייבויותיהם למפת הדרכים, וכי ארה"ב תבדוק אם הם אכן ימלאו את התחייבותם.

 התוצאה: אולמרט התפטר, עבאס נחלש, מספר הפיגועים עלה, ההתנחלויות לבלבו והסיכוי להסדר סופי שאף לאפס.

בספטמבר 2011, 18 שנים לאחרי השקתו של הסכם אוסלו, החליט אבו מאזן לנסות את מזלו באו"ם, וביקש שפלסטין תוכר כמדינה חברה. ברגע האחרון, כדי למנוע משבר, יזמה הרביעייה הבינלאומית ( ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם) ''מתווה לחידוש התהליך המדיני" המלווה, איך לא, בלוח זמנים קצוב ושאפתני: ישראל והרשות הפלסטינית התבקשו לחדש בתוך חודש ימים את המשא ומתן הישיר, להציג בתוך שלושה חודשים הצעות בסוגיית הגבולות והביטחון ולהגיע להסכם סופי עד סוף 2012. מיותר לציין שזה לא קרה.

כל אותם הסדרים זמניים שנמנו כאן לא קירבו את שני העמים להסדר קבע. לעומת זאת, הם הוכיחו כי במציאות של הסכסוך המזרח תיכוני, הסדר זמני הוא הסדר מסוכן. יעידו על כך כ-1,500 ישראלים שנהרגו במהלך אותן שנים של הסדר ביניים - כשליש מהם בפיגועי התאבדות - וכ-5,000 פלסטינים. באותה תקופה זמנית, הפכו ההתנחלויות לתופעה קבועה. די לציין כי במשך שני העשורים שחלפו מאז החתימה על הסכם אוסלו מספר המתנחלים שולש, ויותר  (מ 110 אלף ל-350 אלף) . 

אחרי כל זה, אין פלא שהפלסטינים, כמו גם מחנה השלום הישראלי, "מקבלים פריחה" בכל פעם מחדש כשהם שומעים את המילים: הסדר ביניים, או הסדר זמני, או כל וריאציה אחרת של המושג. 

בשיחות הקואליציוניות הביע נתניהו ספק לגבי הסיכוי להגיע להסדר קבע, אך רמז על נכונותו להתחייב שאם יתבדה, הוא יציג אותו למשאל עם. גם אבו מאזן התחייב לא פעם להביא את הסכם הקבע לאישור העם הפלסטיני. 

כדי שזה יתגשם צריך, לדעתי, להפוך את הסדר: להתחיל בקבוע . קודם צריך להסכים על גבולות קבע, על בסיס קווי 67 עם חילופי שטחים וסידורי ביטחון, ורק אחר כך להציב תחנות (זמניות) בדרך, ולוח זמנים סביר ליישום עד לתחנה הסופית. שם אפשר יהיה לפגוש גם את ראשי הליגה הערבית ולחתום עמם על הסכמילום ונורמליזציה, על בסיס יוזמת השלום הערבית.

אבל קודם לכן צריך למצוא דרך כלשהי לגשר בין מי שחושד שהקבוע יהפוך לזמני - לבין זה שחושש שהזמני יהפוך לקבוע. 

 

 

  

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

התשובה למתקפת לחיצות הידיים של נתניהו – מתקפת ניקיון כפיים
עקיבא אלדר | הבחירות בישראל | פבר 6, 2020
הקרב על הסיפוח: נתניהו יטיל מצור על הבית הלבן
בן כספית | הבחירות בישראל | ינו 31, 2020
הסיפוח נדחה: הטעות הפטאלית של נתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | פבר 3, 2020
האם השייח' ראאד סאלח זכה למשפט צדק?
שלומי אלדר | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | נוב 25, 2019
קרן קולנוע ישראלית חדשה תאדיר את מפעל ההתנחלויות
שלומי אלדר | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | נוב 7, 2019

Featured Video

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020