ישראל פולס

איפה היית קודם, דני אילון?

p
המחבר
בקצרה
רק עכשיו, אחרי שהודח באכזריות בידי השר ליברמן, מכריז סגן שר החוץ היוצא שהוא תומך במדינה פלסטינית - שלומי אלדר מזכיר איפה הוא עמד רק לפני כמה חודשים.

9 בפברואר 2013:  להלן ידיעה מרעישה: בשלהי כהונתו המסתיימת, יושב סגן שר החוץ דני אילון בתיאטרון חולון במסגרת התוכנית "שבתרבות" ואומר: "על ישראל להכיר במדינה הפלסטינית כמדינה חברה באו"ם, להעניק לה ריבונות ועצמאות, ומנקודה זו להתחיל מו"מ על הסכם קבע".

עכשיו בואו נחזור אחורה.

29 בנובמבר 2012. יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, עומד על בימת העצרת הכללית של האומות המאוחדות ומבקש מהמדינות החברות להכיר בפלסטין כמדינה משקיפה. שנה קודם לכן נכשל אבו מאזן בניסיונותיו להכריז על הקמת מדינה-חברה באו"ם בגלל איומי הווטו של ארצות הברית במועצת הביטחון.  עכשיו הוא חוזר חדור משימה אל אותה בימה ומכריז: "לא באנו לכאן היום כדי לעשות דה לגיטימציה למדינה שהתבססה לפני שנים, וזוהי ישראל ... לא באנו להוסיף סיבוכים נוספים לתהליך השלום ... באנו ליזום ניסיון אמיתי אחרון להשיג שלום".

בהמשך נאומו הטיח אבו מאזן מילים חריפות בישראל. הוא מאשים אותה כמעט בכל חטא שקיים בטווח שבין הגבלת תנועה לטיהור אתני. בכך הוא מקומם עליו אנשים רבים בישראל, ולא לגמרי שלא בצדק.

סביר להניח, עם זאת, שיו"ר הרשות הפלסטינית לא  היה נוקט לשון משתלחת כל כך אם היה יודע שישראל תהיה אחת מהמדינות שיתמכו בבקשתו. אחד מהאנשים שדאגו לכך שזה לא יקרה היה דני אילון. לפני ההצבעה באו"ם, וגם לאחריה, עשה סגן שר החוץ היוצא ככל יכולתו כדי לנטרל את המהלך הפלסטיני. בשליחותו של אביגדור ליברמן, שמאוחר יותר, בקור רוח מצמית, הוריד עליו את הגיליוטינה הפוליטית והדיח אותו מרשימתו, התרוצץ אילון  בין נציגי המדינות השונות כדי לסכל את המהלך. "אוי  ואבוי לעם שתלוי בקהילה הבינלאומית", אמר לאחר התבוסה הדיפלומטית הגדולה  שנחלה ישראל. "כשמסתכלים על ההתנהגות של העצרת הכללית מבינים שהקהילה הבינלאומית צבועה".

עוד אמר אילון: "שוב הוכח שאבו מאזן אינו פרטנר לשלום, סרבן שיטתי של משא ומתן, שממשיך לעשות צעדים חד צדדיים ומסע דה לגיטימציה והסתה נגד ישראל".

לאחר שנודעו תוצאות ההצבעה -  138  מדינות הצביעו בעד, 9 התנגדו וביניהן ארצות הברית,  ו-41 נמנעו, גידף ליברמן במילים נמרצות את אבו מאזן, וסגנו אילון רץ מתחנת טלוויזיה אחת לשנייה כדי למזער נזקים ולהסביר את עמדתה הרשמית של ישראל, שעיקרה: "הסרבן האמיתי הוא אבו-מאזן".

וכאן נשאלת השאלה: מיהו דני אילון האמיתי – זה שתומך בהקמת מדינה פלסטינית כמדינה חברה באו"ם, או זה שמתנגד בכל כוחו להכרזתה כמדינה משקיפה? לאילון הפתרונים.

למחרת ההצבעה באו"ם, וכ"תגובה ציונית הולמת" לה, הכריזה ממשלת נתניהו על בניה באזור "E1", כדי ליצור רצף בין מעלה אדומים לירושלים, וקוממה עליה את רוב מדינות העולם ובעיקר את ארה"ב ואירופה. בנימין נתניהו החליט להעניש את אבו מאזן, וסדרת ההכרזות על בניות בהתנחלויות  הפכו לעניין יום יומי,  כמעט כמו זימוניהם של שגרירי ישראל בעולם לשיחות נזיפה. וכדי להוסיף שמן למדורה, עצרה ישראל גם את העברת כספי המיסים שהיא גובה  עבור הרשות מתוקף הסכמי פריז 1994. רק אחרי שתמו הבחירות בישראל והחיזורים אחר מצביעי הימין פסקו, הכריזה ממשלת נתניהו כי הכספים שהוקפאו - יופשרו. הכסף הועבר באיחור, אך את סדרת הגינויים והנזק המדיני האדיר שנגרם בהחלטה החפוזה להעניש, אי אפשר היה לתקן.

נכתב כבר באתר זה אודות ה"תקרית הדיפלומטית"  שהתרחשה בירושלים, כאשר שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, התבטא באומץ נגד  עיתוי ההחלטה לבנות אלפי יחידות דיור במזרח ירושלים, החלטה שעליה צריך היה להגן בנאומיו באו"ם, ופנה ליועץ לביטחון לאומי האלוף (מיל') יעקב עמידרור בשאלה:  "למה היינו צריכים את זה?". פרושאור הוסיף: "אנחנו מתקשים להסביר בעולם את ההיגיון שבהחלטה". חבריו השגרירים מחאו לו כפיים לאות הזדהות, אך עמידרור, יועצו של נתניהו, הגיב אחרת: " "אם מדיניות הממשלה לא מתאימה לכם, או שתלכו לפוליטיקה או שתתפטרו."

אף אחד מהם לא התפטר, גם לא סגן שר החוץ דני אילון שעכשיו, לפתע, סבור שעל ישראל היה לתמוך במהלך של אבו מאזן.

וכך נשארנו עם שורה של החלטות שגויות ועם סגן שר חוץ אחד שרק אחרי שפוטר התחיל לומר את מה שהוא חושב באמת. איפה הוא היה קודם? נדמה שהשאלה האמיתית היא לא "איפה אתה יושב'' , אלא "איפה אתה עומד".

 

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: settlements, palestinian, israel

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

אל תחמיצו
אף סיפור
הירשםו לניוזלטר שלנו
x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept