ישראל פולס

להוציא כרטיס אדום לגזענות במגרשים

p
המחבר
בקצרה
הגזענות התגלתה השבוע במלוא כיעורה כשאוהדי בית"ר ירושלים הפגינו נגד החתמת שני שחקנים מוסלמים. אבל בואו לא ניתמם. התופעה רחבה הרבה יותר ומתחילה מהראש, כלומר מהכנסת.

"גם בין השחורים יש צבעים: יש שחור כהה ויש מוקה. המוקה הם יותר חכמים. אלה שטיפה יותר מעורבים, כמו אנדרו קנדי למשל, אתה רואה את המעמד שלו. את האישיות שלו. הוא בודק אותך והוא חכם. השחורים האחרים הם באמת טמבלים. מה שתגיד להם הם כמו עבדים. תגיד להם לעשות ככה. הם יעשו ככה".

את המילים הללו לא ביטא סוחר עבדים מהמאה ה-18, אלא היה זה פיני גרשון, המאמן לשעבר של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, בהרצאה שנשא בפני קבוצת מנהלים בשנת 2001. דבריו התקבלו בצחוק רועם. כשהדברים פורסמו בתקשורת גרשון התנצל, אבל לא שילם מחיר על כך. הוא המשיך לאמן את קבוצת הכדורסל שזה עשרות רבות שנים נחשבת ל"קבוצה של המדינה".

12 שנים חלפו מאז אותה התבטאות אומללה, אבל תפיסות העולם הגזעניות רק הלכו והשתרשו במגרשי הספורט של ישראל. השערורייה האחרונה פרצה במגרש הכדורגל של בית"ר ירושלים: חלק מהאוהדים זעם על כוונת ההנהלה – אגב, הנהלה זו עושה הרבה, אם כי לא מספיק, כדי להילחם בגזענות. המנג'ר, איציק קורנפיין, אף הגיע לעימות חזיתי עם האוהדים היותר קיצוניים של קבוצתו, אך עדיין לא יכול להם - להחתים שני שחקני כדורגל מוסלמים מצ'צ'ניה. את מחאתם הביעו האוהדים באחד המשחקים הקודמים, והניפו ביציע שלט צהוב ובולט שעליו נכתב: "בית"ר טהורה לנצח". הדבר חולל סערה בציבור הישראלי - היהודי והערבי כאחד. הביטוי "טהור" נגע באחד הפצעים היחידים שעדיין גורמים לחברה הישראלית להתרעם, להזדעזע, לדחות בשאט נפש – זכרון אימי השואה.

אבל עד לאותו רגע שבו האוהדים השתמשו בביטוי הלקוח מהטרמינולוגיה ה"ארית", הגזענות המופגנת כלפי הערבים עברה בשקט. לעיתים אפילו קיבלה לגיטימציה שבשתיקה מרבים וטובים. ראש ממשלת ישראל לשעבר, אהוד אולמרט, אוהד ותיק של בית"ר, המשיך ללכת למשחקי הקבוצה ולא אמר מילה בנושא. אבל ברגע שבו הגזענות קיבלה גוונים "שואתיים", הוא הצהיר שלא ילך יותר למשחקי הקבוצה. אגב, שירי שואה למיניהם נשמעו לא פעם גם ביציעי הפועל תל-אביב בכדורגל ובכדורסל, וכוונו בעיקר נגד היריבה העירונית, מכבי תל אביב, וראשיה. הקבוצה נענשה בעקבות כך, אך כמו במקרה של בית"ר ירושלים, קשה לדרוש מראשיה לשלוט באופן מלא בחמומי המוח.

השבוע, רק לאחר שהגזענות התגלתה במלוא עליבותה, כשנדמה שמרוב עשבים לא רואים את הדשא – פתאום כולם התעוררו. נשיא המדינה, שמעון פרס, גינה את התופעה והביע "שאט נפש", וגם התקשורת עסקה בנושא בהרחבה. נושא הגזענות במגרשים עבר ממדורי הספורט למרכז עמודי החדשות. לפתע פתאום הציעו מפקדי משטרה בדימוס, כמו ניצב אריה עמית ואחרים בראיונות ברדיו ובטלוויזיה להכניס את היס"מ (יחידת סיור מיוחדת של המשטרה לשמירה על הסדר הציבורי) למשחקיה של בית"ר כדי להפסיק מייד את ההסתה הפרועה.

אבל איפה היו עד עכשיו כל יפי הנפש, שפתאום מדברים על שאט נפש? למה נהמות כלפי שחקנים ערבים עברו בשתיקה רועמת? איפה הייתם כשאוטובוס של קבוצת בני-סכנין נרגם באבנים, ושאוהדים – ולא מדובר רק בקבוצה אחת- צעקו "מחבל", "מחבל", בכל פעם ששחקן ערבי נגע בכדור? איפה הייתם, ומדוע איש מכם לא ביטל את כרטיס המנוי כשהאוהדים צעקו "מוות לערבים"?

נשאל זאת אחרת: כיצד היו מגיבים שרי ממשלת ישראל, מפקדי המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, אם, למשל, במגרש הכדורגל של אום אל-פאחם, היו נשמעות הצעקות "מוות ליהודים"?

מה הייתם מציעים לעשות אם בכל פעם ששחקן יהודי במגרש בנצרת היה נוגע בכדור, הקהל היה קורא לעברו "יהודון", "יהודון"? האם במקרה זה היס"מ לא היה נכנס בכל הכוח ומפסיק את המשחק?

עכשיו כולם התעוררו. עכשיו, כשנשלפה הקונוטציה הארית שזעזעה את כולם התברר באיחור של שנים שזו לא סתם "חבורה קטנה של אוהדים חמומים שמקלקלת לבית"ר". שלא מדובר רק ב"עשבים שוטים".

במקרה של פיני גרשון, התבטאותו שמצוטטת בפתיחת הכתבה עברה, יחסית, בשקט – מכיוון שזו התייחסה ל"קשר שבין צבע עור למנת משכל" - שיח שזעזע את העולם כולו בעשורים האחרונים. במקרה של בית"ר ירושלים, מילה אחת, "טהור" - העירה שדים רדומים והזכירה נשכחות. לפתע הופנה זרקור אל מה שהפך במשך השנים לסימן ההיכר של הקבוצה – גזענות כלפי ערבים.

אבל העובדה הכואבת מכל היא שבית"ר לא לבד. הגזענות זוקפת את ראשה המכוער לא רק באצטדיון טדי בירושלים, אלא גם באצטדיון בלומפילד ביפו ובאצטדיונים בערים אחרות. למעשה, הגזענות ושנאת ערבים הפכו לתופעה שלוקים בה רבים מדי בחברה הישראלית. והיא מתחילה מהראש, כלומר: מהכנסת, שם זה הפך כבר לנורמה מובנת מאליה ש"לא מקימים קואליציה עם הסיעות הערביות", ואפילו לא חותרים לכזו שנתמכת על ידם. (ראו התבטאותו הראשונה כמעט של יאיר לפיד לאחר ליל הבחירות: "לא נעשה גוש חוסם עם הזועביז" – ובתרגום חופשי: עם חברת הכנסת חנין זועבי ועם שאר הח"כים הערבים).

כלפי זה, ראשי הציבור בישראל חייבים לא רק להוציא כרטיס אדום, אלא להניף דגל שחור.


 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: stadium, soccer, racism, olmert, knesset, jerusalem, israel, hatred, football, arab parties, arab

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept