ישראל פולס

ערביי ישראל: המציאות – והריאליטי

p
המחבר
בקצרה
תוכניות הריאליטי הפכו למקום היחיד כמעט בתקשורת שבו הציבור היהודי נחשף לשכניו הערבים. רק שם הם מוצגים כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, כמי שיש להם כאן מקום וזכויות.

מרבית היהודים החיים בישראל אינם מכירים את ערבייה. עשרים אחוזים מאזרחי ישראל נתפסים על ידי יותר ויותר אזרחים יהודים כמי שאינם זכאים לזכויות. התפיסה ההולכת ומשתרשת היא שערביי ישראל הם אינם חלק מן המרקם החברתי, שיש לפנות אותם, להדיר אותם, לשלול מהם את אזרחותם. מחקרים רבים שנעשים בקרב תלמידי תיכון מראים שמרבית תלמידי התיכון היהודים בישראל חושבים שערבים אינם זכאים לקבל טיפול רפואי.

הגזענות והשנאה כלפי אזרחי ישראל הערבים נשענות לא רק על בורות, אלא גם על הכעס שקיים בקרב הציבור היהודי כלפי נציגי המגזר הערבי בכנסת. פעולות ההזדהות של אותם נציגים עם הפלסטינים מאירות ציבור שלם באור של חוסר הזדהות עם מדינת ישראל וערכיה. בסקרים שנערכים לקראת הבחירות למפלגות הערביות אין שם, סופרים אותן כגוש אחד, "המפלגות הערביות". אפילו ועדת המדרוג, שמודדת רייטינג של תוכניות טלוויזיה, מחלקת את המדידה ל "צפייה בקרב משקי בית יהודים" ו "כלל האוכלוסייה".

התקשורת הישראלית מפנה זרקור לעבר הציבור הערבי רק כאשר מדובר במקרי אלימות, פשע, או שיתוף פעולה עם האויב. לערבים הרבה יותר קשה להתארח בתוכניות אירוח לא על תקן "ערבים" , אלא על תקן משפטנים, רופאים ומהנדסים, על אף שבקרב אזרחי ישראל הערבים יש רופאים בכירים ומרצים באוניברסיטה בכל תחומי החיים. אנחנו לא רואים ערבים, לא שומעים אותם, אנחנו לא נחשפים אליהם. אף אחד לא יודע שגלריית האמנות באום אל פאחם היא אחת הטובות בארץ, שכן מרבית הישראלים היהודים כלל לא מקשרים ערבים עם אמנות פלסטית.

המקומות היחידים שבהם ניתן לראות ערבים ולהתחבר אליהם באופן רגשי הפכו להיות תוכניות הריאליטי. מאחר שהתוכניות הללו מתיימרות להציג את הפסיפס האנושי הישראלי ולתת ביטוי לכלל גווני האוכלוסיה - לעולם ילוהק ערבי כחלק מהקאסט. כאשר יש ערבי בנבחרת יש גם סיכוי לעימותים או, לחילופין, לסיפורים אנושיים ומרגשים. כך הפך הריאליטי למקום היחיד בתקשורת בו ניתן להיחשף לערבים.

זה התחיל מ "פרויקט Y", תוכנית הריאליטי הראשונה ששודרה בישראל, בה ניצח פיראס חורי, צעיר ישראלי ערבי. נצחונו נתפס בישראל כביטוי של פלורליזם וקבלת האחר. התוכנית שודרה לפני יותר מעשר שנים, מאז זרמו הרבה מים עכורים של שנאה ועוינות בישראל. אולם כוחו של הריאליטי כמציג פנים ערביות אחרות רק התחזק.

ב-2006 היתה זאת ניראל קאראתנג'י, צעירה מוסלמית מחיפה, שהשתתפה בריאליטי "הדוגמניות". הציבור הישראלי נחשף לבחורה יפיפה ואמיצה, שהצטלמה בבגד ים ובבגדים חשופים ושברה מוסכמות. המתמודדות האחרות אמנם סלדו ממנה, בין היתר בשל מוצאה, אולם הציבור הישראלי הצביע בעבורה, והיא ניצחה בתוכנית. היא היתה בחירת השופטים, אבל כן, גם בחירת הקהל.

לפני כשנתיים נכנסה לבית האח הגדול פוטנה ג'אבר, מסעדנית מיפו. ג'אבר הפכה לסלבריטאית מבוקשת בתוכניות אירוח ובישול, והעבירה מסר אחר לחלוטין על מעמדה של האישה הערבייה מזה שמושרש כל כך בתפיסה היהודית ישראלית. בתוכנית "כוכב נולד", שהפכה בשנים האחרונות למדורת השבט הישראלית, ונתפסה כאחת התוכניות שעיצבו והשפיעו על החברה הישראלית, התמודדה ואף הגיעה למקום התשיעי מרים טוקאן, מכפר אעבלין. טוקאן ביצעה קלאסיקות ישראליות במבטא ערבי וסחפה את השופטים והקהל. שוב, צעירה ערביה, יפה, מוכשרת שמבצעת שירים שהם נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית באופן אחר, מפקיעה אותן ממקומן הטבעי. וזה עבר. ואנשים אהבו את זה.

אבל אין ספק שמי שמביאה היום למסך את הציבור הערבי, כפי שלא מוכר לרבים מהיהודים היא סלמה פיומי מכפר קאסם, שמשתתפת בתוכנית "מאסטר שף". פיומי, בעלת תואר שני, אחות במקצועה, מוסלמית דתייה חובשת חיג'אב, היא אחת מכוכבות הריאליטי המרשימות שנראו על המסך כבר שנים. היא נראית ערבייה, אבל מלבד המראה אי אפשר בכלל לקטלג אותה: עברית עשירה וקולחת, הומור עצמי, יפה, משכילה ומבשלת נהדר, החומר ממנו עשויים כוכבי ריאליטי.

וכך, אל מול אותם משתתפי ריאליטי שבהם פוגש הציבור הישראלי היהודי יום יום, מתנפצים סטריאוטיפים. לפתע הדמון הופך אנושי, חינני, אמיתי. יש לו פנים ומילים ועיניים. ויש לו דעה ותפיסת עולם והרבה מאוד כאריזמה. והוא אחד מאתנו. אנחנו מזדהים אתו, שמחים בשמחתו, כואבים את כאביו. הנה סלמה מתחבקת עם המודחת הטרייה, הנה היא מסתבכת עם הכנת הדג ברוטב שמנת. הנה בן אדם שחש את מה שאנחנו חשים, שמרגיש וגורם לנו להרגיש.

הריאליטי הישראלי הפך להיות המקום היחיד כמעט בתקשורת שבו אנחנו פוגשים ערבים, והם מוצגים ונתפסים כחלק אינטגראלי מהחברה הישראלית, כמי שיש להם כאן מקום וזכויות. למרבה הצער, מסתבר שהפורמט הכי בעייתי מבחינת כבוד האדם הוא הפורמט היחיד שמכבד את ערביי ישראל, ומאפשר להם להיות חלק מהחברה הישראלית על כל גווניה.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: tv, songs, reality, israel

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept