ישראל פולס

כאב הראש האמיתי של נתניהו: היום שאחרי

p
המחבר
בקצרה
בבחירות הנוכחיות יש תחושה שהכללים השתנו, שתם עידן ה"פואדים" וה"שמחונים", הנבחרים על קולות השמאל אך רצים באופן כמעט אוטומטי אל חיק ממשלות הימין. נתניהו מזהה את המגמה – וזה מאוד מדאיג אותו.

בנימין נתניהו יודע היטב, כאב הראש האמיתי לא יסתיים ב-22 בינואר בשעה עשר בערב, הוא רק יתחיל.

בחלומו, מן הסתם, חוזר נתניהו ארבע שנים אחורה, אל הימים שבהם הכל היה פשוט יותר.  אז, במו”מ שניהל אחרי בחירות 2009 הצליח, לבנה אחר לבנה, להרכיב בדיוק את הקואליציה שחלם עליה. הרבה שותפים טבעיים וקצת שמאל אופורטוניסטי. אהוד ברק ושאר "רודפי הג’ובים" שנכנסו לממשלה העניקו לו בחפץ לב את תעודת הכשרות המדינית שאיתה יצא אל העולם. 

אלא שמבט על ההצהרות הפומביות של מנהיגי מפלגות המרכז-שמאל בשבוע החולף מעלה את ההשערה שמא הסתיים עידן ה"פואדים" וה"שמחונים", הנבחרים על קולות השמאל ומשרתים בממשלות הימין.   יחימוביץ’, לפיד ולבני טיפסו על הרבה מאד עצים בימים האחרונים, בהצהרותיהם על התנאים לכניסתם לממשלה עתידית, ולא בטוח שנתניהו יצליח להוריד אותם משם.

השאלה המעניינת ביותר נוגעת ליאיר לפיד - לכאורה, המועמד הטבעי לתפקיד, עלה התאנה המלבין  מהשמאל. לפיד סינדל את עצמו מכל כך הרבה כיוונים; רק אתמול הכריז שלא יישב בממשלה שתימנע מלהחיל שוויון אמיתי בנטל, ודה-פקטו פסל בעצם שותפות עם החרדים. כמה ימים קודם גם עידכן בפייסבוק ש"אין מצב שייכנס לבדו לממשלה של ימין וחרדים". חוץ מזה הוא כבר הודיע מזמן שלא ייכנס בלי שתשונה שיטת הממשל ויחודש המו”מ המדיני. חוץ מזה הוא ידרוש גם רפורמות בדיור ובחינוך. אז נכון, יכול להיות שלפיד, כמו רבים לפניו, ימיר את העקרונות וההבטחה לבוחר בג’ובים ושררה, אבל כדאי גם לשקול את האפשרות האחרת. האיש חושב לטווח ארוך, אין לו כוונה להיות פוליטיקאי של קדנציה אחת. הימור שלי: אם לא יתמלאו התביעות העקרוניות שהציג בקמפיין הוא לא ייכנס לממשלה - לא משנה איזה תיק ינופפו מולו.

צירוף לפיד יעלה לנתניהו בגט עם החרדים (ראו מאמר נפרד באתר זה) ובעימותים עם הימין בקואליציה ובסיעה. אין שום בטחון שנתניהו מוכן לשלם את המחיר הזה. אך עדיין, לפיד הוא "הקליינט הקל", יחסית. לגבי המחיר של שותפות עם ציפי לבני, כאן כבר ברור שהוא לא מתפשר. בכמה הזדמנויות דאג להבהיר כי בכל מקרה, בממשלה בראשותו לא תהיה לה דריסת רגל בתחום המדיני. אז במה כן?   במדע? בקליטה? הרי זו האישה שסירבה בפעם הקודמת להיות "שרת חוץ פלוס פלוס", רק כי לא קיבלה מנתניהו ערבויות שיקדם תהליך מדיני. המחשבה שתיכנס לממשלה בעבור ג'וב - משל הייתה אורית נוקד - נראית לא ריאלית.

אשר ליחימוביץ', כאן כבר התמונה ברורה יותר. מאז ההודעה שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, היא שבה וחידדה את המסר במספר הזדמנויות. לא מומלץ לאף אחד להעריך שיום אחרי הבחירות היא תשכח הכול ותיכנס פנימה. הבעיה היא שאחרי שנים של אופורטוניזם פוליטי מהסוג הבוטה ביותר (ובנקודה הזאת ראוי להזכיר את אמן הזיגזגים שאול מופז), ליבם של הישראלים נהיה גס בפוליטיקאים. "אז הבטיח", אומרים הכתבים לענייני מפלגות. "אז אמרה", מפטיר הפרשן התורן. "יום אחרי הבחירות תראה איך כולם רצים לממשלה". עד כדי כך אנחנו רגילים לפוליטיקאים שקרנים שרק השררה מעניינת אותם.

לא עוד. לאחר הקדנציה האומללה של קדימה כ(אין)אלטרנטיבה שלטונית לליכוד, נוצר הרושם כאילו אופוזיציה היא ארץ גזירה הממיתה כליה על הבאים בשעריה. כמובן שזו טעות. צריך זיכרון קצר מאד כדי לטעון שהליכה לאופוזיציה שקולה לגזר דין מוות פוליטי. למעשה, רוב הדוגמאות מעשרים השנים האחרונות מוכיחות שישיבה באופוזיציה היא אחד הדברים הטובים ביותר שיכולים לקרות למפלגה במשבר. לא בכדי מרבה לאחרונה יאיר לפיד להזכיר את אביו המנוח שנכנס לאופוזיציה עם שישה מנדטים ויצא עם חמישה עשר.

אם ירצה נתניהו להרכיב לאחר הבחירות ממשלה צרה על טהרת הימין והחרדים, הוא יוכל לעשות זאת בתוך ימים ספורים. אלא שמכך בדיוק הוא מבקש להימנע. במשך שנים, נהג ראש הממשלה לספר שהלקח המרכזי שלו מכהונתו הראשונה בתפקיד (1996-1999) הוא לא להתבסס על ממשלה הומוגנית וצרה. ככל שהקואליציה מגוונת ורחבה יותר, כך גדל הקושי להפיל אותה, ואיתו גדל מרחב התמרון העומד לרשותו של ראש הממשלה. נתניהו יודע היטב שממשלה המושתתת על זאב אלקין, נפתלי בנט ואורית סטרוק תאפשר לו אולי להיאחז בתפקיד, לשרוד,  אבל לא הרבה יותר.

אם חוקי הפוליטיקה הישראלית ב 2013 זהים לחוקים של 2009 אז אין לו שום בעיה. הוא יקבל את המנדט מהנשיא, יקנה מי שיקנה וירכיב עוד קואליציה רחבה שאפשר יהיה להראות לעולם. אבל אם הממזרים אכן שינו את החוקים, אין צורך שיודיעו לנתניהו. הוא כבר יגלה זאת בעצמו בתוך זמן קצר.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: israel, elections

נדב פרי כותב עבור ''ישראל פולס'' של אל-מוניטור. הוא משמש כעת ככתב לעניינים פוליטים של ערוץ 10. פרי החל את הקריירה שלו בגלי צה''ל בשנת 1998, שם שירת ככתב לענייני דתות ומאוחר יותר ככתבה הפוליטי של התחנה. בנוסף לפרשנות פוליטית, פרי מגיש לעיתים תכופות את תכניתו של רפי רשף, וכן תכנית אירוח משלו בנושאים פוליטים  ותכנית ברדיו תל אביב. הוא גם כותב טור לגלובס.

אל תחמיצו
אף סיפור
הירשםו לניוזלטר שלנו
x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept