בחירות 2013: על חמישה מיתוסים שהתנפצו

: מיחימוביץ' ועד אמסלם: התוצאות המפתיעות של הבחירות בישראל הן, למעשה, סיפור עלייתם והתנפצותם של המיתוסים שקדמו להן. גיבור הבחירות: יאיר לפיד, שהצליח לפצח את נקודת האמצע של הישראליות.

al-monitor .

נושאים מכוסים

settlers, palestinian-israeli peace process, israel, elections

ינו 25, 2013

לא מעט מיתוסים שהשתרשו בשיח הפוליטי הישראלי, התנפצו בבחירות האחרונות. אלה חמשת העיקריים שבהם:

"הציבור הישראלי שבר ימינה""

היתרון לגוש הימין, שאפשר לבנימין נתניהו להרכיב ממשלה בשנת 2009, ונשמר באופן עקבי בכל הסקרים בשנים האחרונות, היה הבסיס ליצירת אחד המיתוסים הגדולים שהשתלטו על הפוליטיקה הישראלית. שיא האבסורד היה שאפילו מנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', קרצה לימין לכל אורך הקמפיין. רק שבועיים לפני סיומו, כשהבינה שטעתה,  חזרה לקהל היעד שלה משמאל, וגילתה שהרבה ממנו הצביעו ברגליים ועברו למפלגות אחרות – מרץ והתנועה. (עוד נשוב אל יחימוביץ' בהמשך, כשנדון במיתוס השני שהתנפץ).

בניגוד מוחלט לתחזיות, נרשם תיקו בין הגושים, ותוצאות ההצבעה מלמדות דבר מדהים: אילו מצביעי השמאל-מרכז לא היו "מבזבזים" קולותיהם על מפלגות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה, גוש הימין היה יורד מתחת לרף 60 המנדטים.

רבבות מילים נכתבו על כך שהציבור הישראלי, בגלל האינתיפאדה השנייה וההתנתקות מעזה, איבד את אמונו במו"מ עם הפלסטינים ולכן "שבר לימין" העמוק. לבניית האווירה הזו תרם בעיקר האקטיביזים הפוליטי של המתנחלים, שבניגוד לפעילים בשמאל,  הצליחו לגרור את המערכת אל תוך סחרור ימני.

באמצעות התפקדות המונית למפלגת השלטון הליכוד הצליחו המתנחלים לאיים על שרים ועל חברי כנסת בכל פעם שנדמה היה להם שקיימת כוונה לפנות התנחלויות בלתי חוקיות. הם הצליחו לבנות לעצמם לובי חזק בתוך הליכוד שדאג לאינטרסים שלהם, ואם צריך – נלחם גם בבית המשפט העליון כשזה פסק שיש לפנות מאחז כלשהו. הסיבה, אגב, לכך ששרים מוערכים כמו דן מרידור ובני בגין, שאף כונו "נסיכי הליכוד",  נבעטו מהרשימה לכנסת,  היתה התייצבותם לימין בית המשפט העליון.

נפתלי בנט, מנהיג מפלגת הימין "הבית היהודי"  ואחד "הכוכבים" העולים של הקמפיין האחרון (לצד יאיר לפיד שמשמאלו), ניזון מאותה אווירה, והפך מהר מאוד לכתובת האולטימטיבית למתנחלים. כך קרה שגם נתניהו נשבה בקונספט "השבירה ימינה". מסיבה זו - כשהחל ראש הממשלה לאבד קולות לבנט הוא הקצין עמדות לימין, והפריח הצהרות על בנייה בירושלים - גם במחיר פגיעה ביחסי החוץ של ישראל.

אבל זה כבר היה מאוחר מדי. במבחן התוצאה נתניהו לא הצליח להחזיר אליו את המנדטים  האבודים.

בסופו של דבר התברר כי המרוויח הגדול הוא  דווקא איש המרכז יאיר לפיד,  שקלט בחדווה אל חיקו את אותם מצביעים שהלכו לבנט, ושמאוחר יותר הבינו שמאחורי החיוך התמים שלו מסתתרת השקפת עולם ימנית-לאומית. עכשיו נתניהו יכול רק להצטער על כך שזלזל בכוחו של המרכז הפוליטי, והשאיר אותו בידי לפיד.

אפשר לנצח בבחירות בלי דגל מדיני

האכזבה הגדולה בבחירות רשומה על שמה של יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', ודווקא משום שהציפיות ממנה היו עצומות. יחימוביץ' הובילה, לבדה,  אסטרטגיה שבבסיסה עמדה ההנחה שניתן להוות אלטרנטיבה לליכוד, באמצעות סדר יום חברתי בלבד. היא התעקשה להחביא את הדגל המדיני, שהיה כה מזוהה עם המפלגה שבראשה עמד פעם יצחק רבין המנוח, ועמדה על כך שלא תוגדר כמפלגת שמאל, אלא כמפלגת מרכז. בהתאם לכך, הצהירה שאזרחי ישראל מודאגים יותר ממחירי הקוטג' מאשר מהסכנה האיראנית, וסירבה לקשור בין הקיפאון המדיני לבין המצב הכלכלי .

כשנשאלה על עמדתה בעניין המדיני, דקלמה ססמאות מבלי לטרוח להסתיר את זלזולה בנושא. אנשים רבים אף זוכרים לה את ההתבטאות "צריך להמשיך ולתקצב את ההתנחלויות".

המסר חלחל: בתוכניות הסאטירה באותם ימים הצמידו לה את הכינוי "שלי ימנוביץ'", ותיארו אותה ואת נתניהו כזוג אוהבים. ח"כים כמו איתן כבל ובנימין בן אליעזר הזהירו ש"זה ייגמר בבכי", כלומר ב-15 מנדטים ואולי אף פחות, והסבירו שאין חיה כזו: "עבודה בלי הדגל המדיני".  אבל יחימוביץ', בטוחה בעצמה כתמיד,  אטמה אוזניים, והרחיקה אותם מעליה.

תחילה היה נראה שהיא אכן מחזיקה בנוסחה מנצחת. בשיאה האמירה העבודה ל-22 מנדטים בסקרים, ואפילו איימה על הליכוד (עוד לפני שהתאחד עם ישראל ביתנו). יחימוביץ', שיכורת הצלחה, האמינה שכך תעביר אליה מצביעי ליכוד שתומכים במדיניותה הכלכלית. אבל המציאות הכתה בה. ככל שהתכחשה יותר לשמאל, החלו המצביעים לעזוב אותה לטובת מרצ, ולטובת מפלגת התנועה של לבני, שהניפו בגאווה את דגל המו"מ עם הפלסטינים. בניסיון כושל לעצור את זליגת המנדטים הצהירה יחימוביץ שלושה שבועות לפני הבחירות, שלא תשב בממשלת הימין הקיצוני של נתניהו  - אך זה כבר היה מאוחר מדי.

כעת, כשם שניהלה לבדה את הקמפיין, כך גם תישא לבדה באחריות לכישלון . הסכינים כבר נשלפו.

 בישראל האג'נדה הבטחונית מספיקה כדי לנצח

קמפיין הבחירות של הליכוד- ביתנו הציג את בנימין נתניהו כראש ממשלה חזק, כיחיד שיודע ושיכול לתת מענה עוצמתי לאיומי הגרעין של איראן, לחמאס בעזה ולאובמה בוושינגטון.

בכל נאום או הצהרת בחירות הרבו נתניהו ושותפו להנהגה, אביגדור ליברמן, להשתמש במושג "חזק" על הטיותיו השונות. אבל ביום הבחירות, כשהישראלים אמרו את דברם בקלפיות, התברר שהם לא ממש התרגשו מעוצמתו של הצמד.

אכן, הישראלים מוטרדים מהגרעין האיראני ומהרקטות שעפות אחת לכמה חודשים מעזה אל תוך עריהם.  הישראלים רוצים ביטחון, אבל גם אופק של שלום, ועוד יותר מזה: לחיות טוב. תוצאות הבחירות הן למעשה אמירה חדה וברורה נגד מדיניותו הכלכלית-חברתית של ראש הממשלה. נתניהו האמין שעם כמה ססמאות חברתיות חלולות, והוצאת השר החברתי, משה כחלון (האחראי ל"מהפכת הסלולר"), מההקפאה היישר אל תוך תשדירי הבחירות, הוא ישכיח מהאזרחים את העובדה שבמשך ארבע שנים הוא היה מנותק מהם, והעדיף לעסוק באיום האיראני ובהישרדותו האישית.

לפני שנה וחצי, כשמאות אלפים יצאו לרחובות הערים וכסאו התנדנד, זכה נתניהו לצלצול השכמה, אבל לא באמת התעורר כדי לשנות את המציאות.

19 המנדטים שקיבל לפיד מתבססים על אווירת המחאה של מעמד הביניים שיצא להפגין. "באנו לשנות" - סיסמת הבחירות של לפיד, קנתה את לב ההמונים, שהעדיפו לתת את קולם לרשימה אנונימית ולמגיש טלוויזיה חסר ניסיון, על פני האיש המנוסה שיושב כבר ארבע שנים בלשכת ראש הממשלה, ומתפאר בתצלומיו מהאו"ם.

בבחירות האלה הציבור הישראלי בא עם נתניהו חשבון, ולמעשה אמר לו: אדוני ראש הממשלה אתה כנראה תמשיך להנהיג אותנו, אבל נשים לידך עוד מישהו חזק (לפיד)  כדי שידאג לנו.

אין מוביליות בין גוש הימין לגוש השמאל

עוד מיתוס שנוצר סביב ההתפלגות לגושים, שהתעצם בכל פעם שמישהו הכריז על עצמו כמי שיוכל להעביר מנדטים מגוש הימין לשמאל. בין הנכשלים במשימה ניתן למנות את שלי יחימוביץ, אריה דרעי, הרב חיים אמסלם ועמיר פרץ - כל אחד מהם העריך שיש בו את "המשהו הזה" שיכול לחצות גושים.  את הדבר שמדבר אל אנשים משני עברי המפה הפוליטית. כל אחד מהם נוכח מהר מאוד בטעותו, אבל אז, כשכבר כמעט התייאשנו, בא לפיד והוכיח שהוא האדם שמחזיק ב"משהו הזה".

על פי ההערכות, לפיד הצליח להעביר אליו כשלושה מנדטים מהליכוד ומהבית היהודי. הוא הצליח להתחבר לאנשים בכל פינה בארץ כמעט. אל תושבי הפריפריה, הערים המבוססות, הקיבוצים והמושבים. לפיד, מתברר, הצליח לפצח את נקודת האמצע הישראלית. הוא מדבר ב"ישראלית" אל הרוסים, המזרחיים, האנשים הצעירים והקשישים. הוא מדבר אל הימין והשמאל ובעיקר אל אותם אנשים ממעמד הביניים, שקולם כמעט לא נשמע במציאות הישראלית, אך הם מחזיקים ברצון בסיסי לחיים שפויים.

לפני כעשר שנים עוד היה לפיד מגיש תוכניות אירוח פופולארי. באחד מהרגעים הטלוויזיוניים הבלתי נשכחים, הוא ראיין את אביו, טומי, לאחר שמפלגת שינוי שבראשה עמד האב זכתה ב-15 מנדטים בבחירות 2003 – הישג גדול כשלעצמו. בסוף הראיון שואל הבן את האב: "מה ישראלי בעינייך?" וזוכה מייד לתשובה: "אתה!".

עשור אחרי, מתברר שמה שטומי ראה ביאיר ראו בו מאות אלפים בכל פינה בארץ כמעט. הוא הצליח לפצח את נקודת האמצע הישראלית - זו שנדמה היה שאבדה לנו לעד. הפיצוח הזה שווה 19 מנדטים.

קמפיינים חיוביים אינם מנצחים

המנצחים הגדולים של הבחירות היו אלה שבחרו באסטרטגיה של קמפיין חיובי ולא סטו ממנה. לפיד ונפתלי בנט הם הדוגמאות הבולטות לכך.

מתברר, כי הציבור הישראלי מעדיף מסרים חיוביים של תקווה ואחדות על פני התקפות מתחת לחגורה על היריב. כך, למשל, הליכוד איבד מנדטים לבנט בשל ההתקפות הקשות נגדו סביב סערת הסרבנות. בנט, מצידו, התאפק ושמר על משמעת הקמפיין החיובי, למרות הפיתוי להחזיר לו. הוא נמנע גם מלתקוף אישית את נתניהו אף שיכול היה לעשות זאת.

ברשימת הקמפיינים השליליים ניתן למצוא את הקמפיין הראשוני של שאול מופז, שהצהיר: "ביבי מסוכן למדינת ישראל", על רקע תמונה של פטרייה גרעינית. באותו שבוע ירדה קדימה אל מתחת לאחוז החסימה. ציפי לבני, יו"ר התנועה, סיימה עם שישה מנדטים לאחר שניהלה קמפיין של הפחדה נגד מדיניות הבידוד של נתניהו. גם העבודה בראשות יחימוביץ' (שוב יחימוביץ') התמקדה בשלילי, ובנתה את הקמפיין סביב כשלונותיו החברתיים והכלכליים של נתניהו, תוך שהיא ממעטת להשתמש במסרים חיוביים.

ואחרון - הרב החביב חיים אמסלם, ששיגר אמנם מסר של פיוס בין דתיים לחילונים, אבל בחר בקמפיין שנאה נגד ש"ס, מפלגת האם שלו. אמסלם התחיל כהבטחה גדולה אך בהמשך כשל, ולא הצליח לעבור את אחוז החסימה. בישראל 2013 מרבית הישראלים מעדיפים, כנראה, את הפוליטיקאים שלהם חיוביים.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

סיפוח בקעת הירדן: מתי נתניהו וגנץ יורידו את המסכות?
יוסי ביילין | | מרץ 1, 2020
שלוש האופציות של נתניהו: בין ישיבה בכלא לחוק הצרפתי
בן כספית | הבחירות בישראל | פבר 19, 2020
מדוע השמאל אינו מציג אלטרנטיבה ראויה ל"עסקת המאה"?
קסניה סבטלובה | הסכסוך הישראלי-פלסטיני | פבר 3, 2020
הטעות של בני גנץ: הלך יותר מדי ימינה
עפיף אבו מוך | הבחירות בישראל | ינו 23, 2020
הפספוס הגדול של השמאל-מרכז בבחירות 2020
עפיף אבו מוך | הבחירות בישראל | ינו 17, 2020

Featured Video

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020