ישראל פולס

הצבעת המחאה של ערביי ישראל: בעיקר נגד הח"כים שלהם

p
המחבר
בקצרה
: "ייאוש", "כעס", "אדישות" – אלה הרגשות ששלטו באום אל-פאחם ביום הבחירות. אבל מעבר לתחושות הקיפוח "הוותיקות" כלפי הממסד היהודי, הופנה עיקר כעסם של ערביי ישראל כלפי נציגיהם בכנסת.

שנים רבות אני נוהג לבקר בערים ובכפרים הערביים בישראל. בכל פעם מחדש אני נתקל בתחושות הקיפוח והמרירות של יושביהן, אבל בתחושה ששררה ביום הבחירות השבוע בעיר הערבית הגדולה במגזר, מעולם לא נתקלתי. "אדישות" היא המילה הראשונה שעלתה במוחי כשהגעתי לשם, אבל במבט שני נדמה שמילה אחרת הולמת יותר את המצב: "ייאוש". זה היה ברור כשמש שזרחה באותו יום במלוא עוזה:  אפשר היה ממש למשש אותו. והייאוש הזה תורגם לכעס שפרץ בעוצמה כזו, שאפילו מועמדי הרשימות הערביות לכנסת, הופתעו, שלא לומר נדהמו, מעוצמתו.

ויש להם סיבה טובה, למועמדי המפלגות הערביות, לחוש תדהמה. מהר מאוד התברר לי  כי  מרבית הכעס הופנה כלפיהם – יותר אפילו מאשר כלפי היהודים.  כעס וייאוש, כידוע, הם כוחות לא רציונליים, ולכן לא עזרו לח"כים הערביים כל ההסברים ההגיוניים שבעולם לגבי השלכותיה של אי-הצבעה המונית על דמותה של ישראל. לא עזרו להם האיומים שאם לא יצביעו, יתרמו ערביי ישראל במו ידיהם לחיזוקו של הימין, ושהכנסת הבאה תוצף בהצעות חוק שיהפכו את חייהם לגיהנום.  לא עזרה האמירה שהם "יורים לעצמם ברגל".

ההגיון, באותו יום בחירות, לא שרר באום-אל-פאחם. מבחינת תושביה הערבים, עוד הצעת חוק נגדם – פחות הצעת חוק, זה כבר לא משנה.

והרי בכנסת היוצאת, לא חסרו הצעות שכאלה :

 

דוגמה אחת לכך היא הצעתו של ח"כ דני דנון מהליכוד, מפלגת השלטון, שאת אופיה הגזעני אפילו לא ניסה להסתיר בניסוחים מרומזים. "חוק הצהרת נאמנות", הוא כינה זאת, שעיקרו: 

"כדי לחזק את שייכות האזרחים למדינה ומוסדותיה, מוצע כי כתנאי למתן תעודה רשמית בסיסית של המדינה לאזרחיה, כתעודת זהות, דרכון ורישיון נהיגה, תוטל חובה על האזרח להצהיר נאמנות למדינה וערכיה.  אזרח ששולל את ערכיה של המדינה לא יוכל גם ליהנות משירותיה... נוסח הצהרת הנאמנות יהיה 'הנני מצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית, ומתחייב לשמור על סמליה וערכיה ולא לפעול נגדה או נגד כל אחד ממוסדותיה'".  

 

הצעת החוק לא עברה בכנסת, אבל מועמדי מפלגת "עוצמה לישראל" , אריה אלדד ומיכאל בן ארי, שנהנו לערוך מצעדי כוח בערים הערביות ובעיקר באום אל פאחם, לא היססו לחרות  אותו על דגלם. 

לפעמים נדמה היה כי חברי הכנסת מהימין מתחרים זה בזה מי יהיה מקורי יותר בחקיקה שתצר את צעדיהם של אזרחי ישראל הערבים. דוגמה נוספת לכך היא "חוק הנכבה" – הצעת חוק שיזם ח"כ אלכס מילר מישראל ביתנו (שהתאחדה בבחירות האחרונות עם הליכוד).  על פי הצעתו, מי שיציין את יום העצמאות של מדינת ישראל כיום אבל – ייאסר. ההצעה זכתה לתמיכת הממשלה, אך בעקבות לחץ ציבורי כבד הוסכם על נוסח חלופי, לפיו יוסר הסעיף הפלילי, והענישה תתמקד בשלילת מימון ציבורי ממוסדות שיצוין אצלם יום הנכבה.

ואילו חברו למפלגה, ח"כ דוד רותם, יזם הצעת חוק הקובעת שהשירות הצבאי או הלאומי "מבטא נאמנות למדינה, ולפיכך מזכה בהעדפה במתן שירותים". דרך לא מקורית לשלול זכויות.

 

זה, אם כן,  היה הרקע לאווירת הייאוש במה שמכונה "הרחוב הערבי" ערב הבחירות. התחושה הייתה שמפלגות הימין הישראליות יכבשו בסערה את הכנסת ה-,19 ושהצעות חוק דוגמת אלה שהוזכרו הן דבר בלתי נמנע (בפסיכולוגיה מכנים זאת "חוסר אונים נרכש"). עד כדי כך שלטה האדישות במגזר הערבי שהליגה הערבית פרסמה, באופן חריג ונדיר, קריאה לערביי ישראל לצאת מן האדישות ולהצביע - "כדי לבלום את התחזקות הימין בישראל,  וכדי לעצור את סחף החוקים האלה". 

אבל גם זה לא עזר.

האזרחים הערבים העדיפו להצביע ברגליים – מעין הצבעת מחאה נגד המערכת הפוליטית שחוקקה חוקים נגדה - אך עוד יותר מזה, כאמור,  נגד חברי הכנסת הערבים. נציגיהם בכנסת, שאמורים היו לדאוג לאינטרסים שלהם ולשיפור מעמדם, אכזבו אותם אכזבה מרה. הם הרגישו שלאף אחד, באמת, לא אכפת מהם. המפלגות היהודיות, כולל מפלגות השמאל והמרכז, פחדו "להתקרב אליהם", כי דבר זה עלול לפגוע בהן בקרב הקהל היהודי;  ואילו המפלגות הערביות התעסקו הרבה יותר מדי לטעמם במצבם של הפלסטינים בשטחים ובהמצאת גימיקים שיקדמו אותם בתקשורת הישראלית, מאשר בתשתיות הכבישים והביוב של כפריהם ועריהם המקופחות בתקציבים.

 

.

האדישות כלפי המערכת הפוליטית בכלל ונציגיהם בפרט היו כה בולטים, עד כי באום אל פאחם - אפילו מועמדותו של תושב העיר עפו אגבריה, מקום 4 ברשימת חד"ש, לא האיצה בשכניו לרוץ לקלפיות בתקווה שבן עירם יעשה משהו למענם בכנסת . (יצויין, עם זאת, כי  חד"ש זכתה לפחות קיתונות של ביקורת בהשוואה לשתי המפלגות האחרות - רע"ם-תע"ל ובל"ד). 

 

אך התופעה המדאיגה מכול היא הייאוש והתסכול בקרב הצעירים. אם הדור המבוגר עוד היסס, שקל, התלבט - הצעירים החליטו חד וחלק שהם לא נוטלים חלק ב"משחק הדמוקרטי", ולמעשה ביטאו פסימיות כואבת באשר למצבם ולעתידם במדינה הזאת. לגביהם, דמוקרטיה זה לא רק לשלשל פתק לקלפי, אלא שוויון אמיתי בכל תחומי החיים. וזה לא מה שהם מקבלים. "יצאתי  ללמוד באוניברסיטאות ישראליות", אמר לי אחד מהם, "השקעתי מאמצי-על בלימודים, בשאיפה להוכיח שאני יכול להשתלב  בחברה הישראלית. אך גיליתי, רק  אחרי שסיימתי,  שמשכילים ערבים, עדיין, מתקשים למצוא עבודה שתהלום את כישוריהם''.

על-פי תפיסתם, ממילא לא יהיה שוויון. אז אם הדמוקרטיה, במהותה, פגומה, איזו תועלת תצמח להם אם יטלו בה חלק, וישלחו עוד נציגים מטעמם – שגם הם לא יעשו דבר למענם? ולא רק זאת: לא מעט אנשים מרגישים שאותם ח"כים - לא רק שאינם פועלים לטובתם, הם אף מוסיפים שמן למדורת האיבה הבוערת ממילא בין שתי האוכלוסיות.

הופתעתי לשמוע מכמה מהם, כי המעשה שעשתה ח"כ חנין זועבי, שעלתה על ספינת המרמרה הטורקית שהפליגה לעזה ועוררה מהומה גדולה ומשבר מדיני אדיר בין ישראל לעולם, רק הזיק להם. לתפיסתם, זועבי רק העמיקה את השנאה, והגבירה את החשדות כלפיהם ברחוב הישראלי, שבו רואים בה כמייצגת נאמנה שלהם, ואותם כמי שתומכים במעשי הפרובוקציה שלה. 

 

מפליאה מכול היא העובדה שרגשות הכעס, הייאוש והאכזבה המתוארים, חרף עוצמתן הגבוהה, עברו מתחת לרדאר של נציגי שלוש המפלגות הערביות. נציגיהם לא חשו בהם-  ממש עד ליום האחרון של הקמפיין. הם לא חשו בהם בחוגי הבית שקיימו, בעצרות הבחירות שהשתתפו בהן או סתם ברחוב.

רק ביום הבחירות התגלה להם גודל משבר האמון של מצביעיהם – בהם עצמם.

בערב הבחירות הקימו שלוש המפלגות הערביות הגדולות, חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד , מטה מיוחד , "חדר מלחמה"  של ממש, בנצרת. גם זה לא ממש עזר.

לאחר פרסום המדגמים, שהעניקו למפלגות הערביות בסביבות 10 מנדטים  - כמחצית מכוחם הפוטנציאלי, התבטא ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל) שלו היו אזרחי ישראל הערבים הולכים לקלפי - ניתן היה להחליף את נתניהו.

טיבי הגדיר זאת כפספוס היסטורי, אך נדמה שהפספוס הוא שלהם, של חברי הכנסת הערבים.  נראה שאת החקיקה ואת האיום המתמיד שהפגינה כנסת ישראל היוצאת נגד ערביי ישראל עצרו דווקא המצביעים היהודים שאמרו את דברם בבירור לגבי זו הנכנסת: די לאי-שפיות; די להתלהמות של חברי הכנסת; די ל"אלקינים".

האם זה מה שיחזיר לערביי ישראל את האמון והתקווה – אולי אף יותר ממעשיהם של נציגיהם בבית המחוקקים?. 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: knesset, israel, elections

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept