ישראל פולס

"אני, אחמד טיבי, פטריוט פלסטיני - תפנימו"

p
המחבר
בקצרה
חבר הכנסת הערבי מרעם-תע"ל יודע שהוא מרגיז הרבה יהודים-ישראלים, אבל הוא לא מתכוון להתנצל על זה. "אני מסתכל עליכם בגובה העיניים", הוא מסביר בריאיון לשלומי אלדר וגם מסכם בפניו את עבודתו הפרלמנטרית.

 "אני פטריוט פלסטיני, בין אם זה מוצא חן בעיניכם ובין אם לא. אם לא הייתי כזה, לא הייתי אחמד טיבי" - - כך מגדיר עצמו הח"כ הערבי, היושב כבר 14 שנים על ספסלי האופוזיציה של כנסת ישראל, בריאיון מיוחד לאל-מוניטור.

 בחוגים מסוימים הוא נחשב ל"אויב הציבור" מספר 2 (אחרי חברת הכנסת חנין זועבי), אבל נדמה שהרבה יותר מעניין לנסות ולהבין אותו מאשר לפסול אותו. טיבי, פוליטיקאי בעל חושים מחודדים, עברית רהוטה עם נגיעות יידישאיות והיכרות מעמיקה - אינטימית כמעט, עם החברה הישראלית יודע איך להתענג על פרובוקציה טובה. אחרת, לכו תסבירו מדוע מיהר להיענות להזמנתה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן להתעמת עם ח"כ אריה אלדד (עוצמה לישראל). אלדד רץ במסגרת הרשימה הימנית ביותר במפה הפוליטית בישראל. כדי להכניס דברים לפרופורציה הנכונה, תחשבו שטיבי היה נענה להזמנה לבוא לאצטדיון טדי, למשחק של בית"ר ירושלים. 

אבל טיבי הגיע. 

מה שקרה זה שהאירוע, שנקרא "מדברים בחירות", הידרדר במהירות לצעקות - ולא חסר הרבה שגם האלימות תזקוף את ראשה. אנשי האבטחה, שחששו לשלומו, הבהילו את טיבי  ליציאה. בעוברו שם, אשה, מעריצה נלהבת של "נוער הגבעות" (קבוצה חברתית-מתנחלית שנלחמת נגד פינוי המאחזים הבלתי חוקיים ביו"ש), ירקה לעבר גבו.  

אבל טיבי ידע בדיוק לאן הוא נכנס. בשבוע שעבר קיימה אגודת הסטודנטים בבר-אילן מדגם בחירות שבו נטלו חלק כ-4,000 מצביעים. באופן לא מפתיע, זכה הבית היהודי (ימין קיצוני-מתון) במקום הראשון עם 28 מנדטים (הרבה מעבר לסקרים הכלליים) ומפלגת הימין הקיצוני (הלא-מתון) של מיכאל בן ארי ואריה אלדד, עוצמה לישראל, שכלל לא בטוח שתעבור את אחוז החסימה, קיבלה באוניברסיטה לא פחות מ-9 מנדטים. 

למה בכלל באת? לא היה לך ברור איך זה יסתיים? 

"זו לא פעם ראשונה. הייתי כבר בבר-אילן לפני 4 שנים, ואז התקיים דיאלוג תרבותי. יש שם סטודנטים ערבים וסטודנטים יהודים שרוצים לשמוע. מה שקרה הפעם זה ש"עוצמה לישראל" התארגנו ובאו לעשות פרובוקציה. ואז זה התגלגל לאלימות וולגרית ע"י תומכי כהנא. למחרת שמעתי ברדיו אישה שנכחה באירוע, שאמרה: 'אחמד טיבי היה זחוח כל הזמן והתנהג בביטחון עצמי. ולכן מגיעה לו יריקה".

"מעניין , אומר טיבי בציניות אופיינית, "ערבי שיש לו ביטחון עצמי , שווה יריקה". 

על רקע האווירה הנוכחית בישראל, אתה לא פוחד מרצח פוליטי? 

" נכון, ההתקפה וההסתה גוברים ועולה השאלה מה המרחק בין יריקה לירייה. אני משאיר אותה תלויה באוויר." 

לפני כשבועיים, פרסמתי באתר זה את המאמר "למה הישראלים אוהבים לשנוא את ח"כ חנין זועבי". גם את טיבי אוהבים לשנוא – אבל פחות. נדמה שהוא, בניגוד לחברתו לספסלי הח"כים הערבים באופוזיציה, יודע היכן עובר גבול הלגיטימיות בציבוריות הישראלית. במילים אחרות: אותו לא הייתם רואים על סיפון המרמרה. 

אתה לא אהוב בקרב היהודים הישראלים, בלשון המעטה, אבל בניגוד לזועבי אתה לא הודף את הישראליות. הזהות הישראלית אצלך ברורה יותר. 

"הייתי מתאר את זה אחרת. הישראלי המצוי, הימני, לא אוהב שמתריסים נגדו ונגד הקונצנזוס, ותופס לא נכון את תפקידם של חברי הכנסת הערבים. הוא נחוש בדעתו שאנחנו מייצגים את המדינה. אבל יש לי חדשות בשבילו: אני לא מייצג את מדינת ישראל. אני מייצג את המפלגה ואת ערביי ישראל. אני נגד המדיניות, לא נגד המדינה. אבל למרות ההתרסות שלי, והביקורת, והעמדות והנאומים הביקורתיים - אני באמת חושב שיש הכרח להושיט יד לאוכלוסיית הרוב כי זה האינטרס של המיעוט. ואנחנו מיעוט. אני פועל רבות לשלב את אוכלוסיית המיעוט בחברה, שלא תהיה מדיניות בדלנית, ואני מדבר אל הישראלים בגובה העיניים. זה מרגיז אותם.

ולמה זה מרגיז אותם?

 הם רגילים לערבים שמדברים אליהם מלמטה, אבל הזמנים האלה כבר עברו מן העולם.  אני מייצג דור חדש של ערבים, ומנסה לחנכם לזקיפות קומה. כן, זקיפות קומה, בלי בושה. שיהיה שיח בגובה העיניים ובשוויוניות, ולא תוך גילויי אדנות ישראלית, בסגנון 'תגידו תודה שאנחנו משלמים לכם ביטוח לאומי'". 

 

אם נגענו קודם בעניין גבולות הלגיטימיות בדעת הקהל בישראל, נראה כי פעם אחת טיבי בכל זאת איתגר אותם. האירוע התרחש בסוף נובמבר: טיבי התלווה לאבו-מאזן כיועץ במסעו לאו"ם, ממנו חזר יו"ר הרשות עם הכרה היסטורית בפלסטין כמדינה משקיפה, תוך שהוא מנחית מכה דיפלומטית קשה על ישראל. בתגובה למהלך החד-צדדי, וחרף הסתייגותן המפורשת של ארה"ב ואירופה, החלה הממשלה לבנות אלפי יחידות דיור במזרח ירושלים. בכך הרגיז טיבי ישראלים רבים, ולאו דווקא מהצד הימני של המפה.

אם אתה רוצה לבנות גשר בין יהודים לערבים, אז אתה יורה לעצמך ברגל. אתה עסוק יותר בעניין הפלסטיני, מתלווה לאבו מאזן לאו"ם ועוזר לו לדחוק את ישראל לפינה מדינית. ואת זאת אתה עושה כחבר בכנסת ישראל. אתה לא חושב שמשהו כאן לא בסדר?

אני חושב שזו טעות לתאר את אבו מאזן כמי שרוצה לחסל את תל-אביב ולקעקע את ישראל. אני הייתי אורחו של מנהיג פלסטיני שרוצה שתי מדינות לשני עמים. זה משהו שאני מאמין בו ועולה בקנה אחד עם מה שאני חושב. זה לא סדאם חוסיין, זה אבו מאזן. כל חיי נאבקתי למען הרגע הזה. אני לא מתנצל בפני אף אחד - אפילו לא בפני בוחריי – על כך שאני מתעסק בעניין הפלסטיני. אני פטריוט פלסטיני. אם אפסיק להתעסק בזה, אני לא אחמד טיבי". 

רבות כבר נטען כלפי הח"כים הערבים בכלל, וכלפי טיבי בפרט, כי במאבקם למען מדינה פלסטינית הם בוגדים בייעודם כמחוקקים, ובכך חוטאים, למעשה, גם לציבור בוחריהם. 

לטיבי, מרואיין מבוקש בכלי התקשורת הישראליים, תשובה מוכנה מהשרוול: "יותר מ-80 אחוזים מהצעות החוק שלי, שלל נאומיי ועיקר עיסוקיי סובבים סביב נושאים חברתיים-כלכליים. אבל", הוא מוסיף, "התקשורת הישראלית "המיין-סטרימית" לא מגיעה לכסות את הפעילות שלי ומעדיפה לעסוק בנסיעה לאו"ם או בנאום ברמאללה - ותמיד מהצד הביקורתי. יש בזה יותר סקס-אפיל תקשורתי". 

טיבי מספר בהקשר זה כי בעיקר חברי כנסת מהימין, כמו למשל מירי רגב (ליכוד), מרבים להטיף לו, בנוסח "מה עשיתם למען הציבור שלכם?".  

"תקשיב לי טוב", הוא מרים את קולו, "אני חוקקתי יותר חוקים ממירי רגב. אני - למרות ששמי אחמד - חוקקתי בכנסת הנוראה הזאת חוקים אוניברסליים חברתיים-כלכליים. 

היית מעוניין לפרט? 

"בטח. חוק פיצוי עיכוב בטיסות, שהוא חוק שנוגע לכלל האוכלוסייה; הגבלת העיסוק במקצועות רפואיים; חוק איסור ירי בחתונות; חוק נגד שחיתות בשלטון המקומי המחייב שקיפות בהעלאת מכרזים; חוק צער בעלי חיים בקדנציה הקודמת. אלה אספקטים שלא ידועים וזו רק דוגמית לפעילותי הפרלמנטרית החברתית-כלכלית. 

אכן, עיון שטחי באתר הכנסת מגלה שפעילותו של טיבי בכנסת ה- 18 הייתה ענפה. הוא היה סגן יושב ראש הכנסת, יושב ראש ועדת המשנה למגזר הערבי, חבר בוועדת חוקה חוק ומשפט, חבר בוועדה המשותפת לעניין שוויון הזדמנויות בעבודה, חבר בוועדת הכספים, ועוד . 

באופן אבסורדי, נראה שדווקא הציבור הערבי בישראל מגלה בכם חוסר אמון. מתמטית, הערבים שווים היום כ-20 מנדטים שיכלו להכריע את הכף. 

"זו באמת ירייה עצמית ברגל. אתה יודע - אוניברסיטת חיפה בדקה וגילתה ש-50 אחוזים מערביי ישראל לא מצביעים מסיבות שונות של תסכול, אדישות, ורק 10 אחוזים מסיבות אידיאולוגיות, בנימוק שהם אינם רוצים להשתתף בבחירות של הפרלמנט הציוני.  

ואנחנו אומרים לציבור שלנו: תסכול וישיבה בבית זה לא דרך להיאבק ולטפל במצוקה.  באדישות שלכם אתם מחזקים את הימין. מי שלא מצביע, מצביע לימין. האמת, אני לא בטוח שהמסר נקלט. 

תיאמתם גוש חוסם עם המרכז-שמאל הישראלי? 

"שום דבר בשלב זה". 

בקמפיין הנוכחי, לא פחות משלוש מפלגות בגוש השמאל-מרכז מונהגות בידי נשים (שלי יחימוביץ', ציפי לבני וזהבה גלאון). עם מי מהן היית הולך? 

"לא רוצה להקדים את המאוחר, אבל אני מעדיף את זהבה גלאון. היא לפחות לא מתביישת להגיד שהיא שמאל .  

א-פרופו מתביישת, מה דעתך על הזיגזג של שלי יחימוביץ? 

"מפלגת העבודה לא הייתה מעולם שמאל. בתקופת רבין, היא קיבלה החלטות 

אמיצות, הכרעות היסטוריות שבעטיין הוא נרצח. אבל אהוד ברק לא היה איש שמאל. יחימוביץ', אמנם, הייתה פעם אשת שמאל (הצביעה למפלגת חד"ש – ש.א.) אבל היום היא אומרת בגלוי שהיא לא כזו. ובכלל, רוב האסונות שפקדו את הערבים בישראל ואת העם הפלסטיני הם מבית היוצר של מפלגת העבודה. קשה לי שלא להתאכזב ממנה - מהעמדה שלה בעניין המכללה באריאל (שהפכה בלחץ הימין לאוניברסיטה – ש.א.), מתקצוב ההתנחלויות ומהחיבוק החם למתנחלים. מה יש לומר - מפלגת העבודה הרי הקימה את ההתנחלויות. 

ממש לפני תום הראיון, אני לא מתאפק ו"מרים לו להנחתה".

איך אתה רואה את הכנסת ה-19?

אני יכול לומר לך שהכנסת ה-18 הייתה הגרועה ביותר, אך לזכותה ייאמר שהבאה תהיה גרועה אף יותר. זו תהיה כנסת ימנית מאין-כמוה: הבית היהודי, הבלוק ביבי-ליברמן, פייגלין בליכוד ו"עוצמה לישראל", שכנראה תעבור את אחוז החסימה. מה יכול להיות גרוע מזה? 

ואין שום דבר טוב?

"הדבר הטוב היחיד הוא שהכנסת ה-19 תאריך, להערכתי, מקסימום שנתיים". à

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept