דילוג לתוכן העיקרי

במקום מלחמה: עוד לא מאוחר להבנות בין ישראל לאיראן

ב-1976 צבא סוריה נכנס ללבנון השסועה והתבסס בגבולה הצפוני של ישראל. בתיווכו של הנרי קיסינג׳ר הושגו הבנות שמנעו עימות צבאי כולל בין המדינות. האם גם במשבר הנוכחי יש מי שיתווך לפתרון מדיני? והאם הצדדים בכלל מעוניינים בפתרון כזה?
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu listens to a question as he participates in a forum hosted by the Center for American Progress in Washington November 10, 2015. Netanyahu assured U.S. President Barack Obama on Monday that he remained committed to a two-state solution to the Israeli-Palestinian conflict as they sought to mend ties strained by acrimony over Middle East diplomacy and Iran. REUTERS/Jonathan Ernst - GF20000053876

אם ישראל ואיראן מבקשות לקבוע כללי משחק חדשים ביניהן בזירה הסורית, ומעדיפות להימנע ממלחמה, עליהן לחזור אל ההבנות שהושגו ב-1976 עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד בסיטואציה דומה בלבנון, וללמוד מהן.

העימותים שהתפתחו אז בין הנוצרים בלבנון לאנשי אש״ף, אשר הושלכו מירדן ב-1970 בעקבות אירועי ״ספטמבר השחור״, הניעו את הקהילה הנוצרית שם לבקש את סיועו של צבא סוריה. הסורים, שראו עצמם פטרוניה של לבנון ומי שאמורים להבטיח את ההסדר הבין עדתי המורכב בארץ זו, החליטו ב-1976,להתערב כדי לבלום את הפלסטינים. שתי אוגדות סוריות נכנסו ללבנון, ובכך השלטון למעשה הופקע מהלבנונים והופקד בידי הסורים למשך שש השנים הבאות. כמו תמיד במקרים כאלה, הסורים הכריזו כי כוונתם רק לעזור לשמור על הסדר, ואחר כך לשוב לקסרקטינים בארצם, אך ״שכחו״ לחזור הביתה. משהסתבכו בבוץ הלבנוני, מצאו את עצמם הסורים מחליפים צד, ועד מהרה עברו מתמיכה בנוצרים לתמיכה באש"ף.

עם פריסתו של הצבא הסורי בלבנון, ישראל הבינה שיש לה בעיה חדשה בצפון. עם זאת, לא היה לה שום עניין להיכנס לעימות צבאי חדש עם הסורים שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים ושנתיים לאחר השגת הסכם הפרדת הכוחות עם דמשק. ממשלת רבין הראשונה קבעה לעצמה מה יגרום לה לצאת למלחמה עם סוריה, ועם מה תהיה מוכנה להשלים, והפקידה זאת בידי הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי המיתולוגי.

קיסינג'ר, שכבר הכיר היטב את הצדדים בשל מעורבותו האינטנסיבית בהשגת "הסכם ההפרדה" (אשר סיים את מלחמת יום הכיפורים), חזר אליהם כדי להשיג הבנות (ולא הסכם חתום), שלימים כונו "הקווים האדומים". סוריה הייתה השכנה הקיצונית ביותר של ישראל באותם ימים; היא הייתה האחרונה שחתמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים על הסכם הפרדה (ולא על "הסכם ביניים", כפי שנחתם עם מצרים), וגם על אותו הסכם חתם, למעשה, קצין מצרי בכיר ולא גורם סורי רשמי. על כן ברור היה שבעניין הקווים האדומים של 1976, מדובר בהבנות, ולא בהסכם שיש בו כדי לרמוז על אפשרות של הכרה בישראל.

ואלה היו שלושת הקווים: 1. סוריה לא תכניס ללבנון טילי קרקע-אוויר. 2. הצבא הסורי לא יפעיל מטוסי קרב בשטח שמדרום לכביש ביירות-דמשק. 3. צבא סוריה לא יפעל מדרום מזרח לעיר צידון שבחלק הדרומי של לבנון. ההבנות הללו כובדו עד שהסורים הפרו אותן ב-1981. ישראל יצאה לפעולה צבאית, הפילה מטוסים סורים, וכך הובטח שקט מלא בגזרה הזו בעשר השנים הבאות.

המצב המורכב בסוריה של היום מזכיר, במידה רבה, את לבנון לפני למעלה מ-40 שנה. הממשל הסורי חלש מאוד, הגורם המשפיע ביותר הוא איראן, ששיגרה לשם את "משמרות המהפכה" שלה, הכוח הצבאי המשמעותי יותר, בעוד שתי המעצמות משחקות תפקיד משני: ארה"ב, בהנהגתו של הנשיא דונלד טראמפ, אינה מוכנה לשעות לפניות ישראליות להשאיר בסוריה את 2,000 חייליה, שצפויים לעזוב בקרוב את אדמתה. הרוסים נשארים שם בינתיים, ומבחינתה של ישראל זה, כנראה, עדיף על פני נסיגתה, משום שעם הרוסים אפשר להידבר, וההנחה היא שיש להם אינטרסים גלובליים המחייבים אותם להתנהלות שקולה. אבל גם הרוסים ישובו הביתה, במוקדם או במאוחר.

ממשל בשאר אל-אסד נחשב לממשל בובות של איראן, ולהידברות איתו אין כרגע משמעות של ממש, כך שהגורם הנחוש ביותר בסוריה נכון לעכשיו הוא איראן. סוריה הפכה לחוליה חשובה ב"קשת השיעית", הכוללת את איראן, עיראק, סוריה ולבנון, וטהרן אינה מתכוונת לוותר על שליטה בה. מבחינת ישראל, איראן מהווה איום של ממש בגלל התנהגותה, ואיומי מנהיגיה, ובגלל תמיכתה האיתנה בחיזבאללה ובחמאס. שליחת המל"ט החמוש אל צפון ישראל לפני חודשיים (10 בפברואר) היא איתות לכך שטהרן משתעשעת באפשרות של עימות ישיר עם ישראל.

למרות שלממשלת נתניהו אין שום אינטרס בעימות ישיר עם איראן על אדמת סוריה, או בכלל, נראה שהיא מוכנה לקחת סיכונים לא מבוטלים בפעילותה אל מול הגורמים האיראניים, בעיקר בהקשר של מניעת פעילות מטוסים ללא טייס בשמי ישראל, ובהעברת נשק מדויק לכוחות החיזבאללה בלבנון. ישראל מהלכת, עכשיו, על חבל דק. קשה להבין מהו האינטרס האיראני בשאלת העימות האפשרי עם ישראל, אך אפשר לקבל את הניתוח המקובל באשר להבדלי גישות בין משמר המהפכה בפיקודו של קסאם סולימאני, מפקד כוח אל קודס, האחראי לפעילות המשמרות מחוץ לאיראן, לבין ממשלתו של חסן רוחאני, הזהירה יותר.

כמו במשבר עם סוריה בלבנון ב-1976, ישראל ואיראן יכולות להימנע מעימות צבאי באמצעות הבנות הניתנות להכחשה פומבית, אינן כרוכות בהכרה הדדית, ותלויות במעורבות צד שלישי.

השאלה הגדולה היא, כמובן, איפה קיסינג'ר? במבט לאחור, לדור שאחרי קיסינג'ר ועד עכשיו, מעטים יכלו למלא תפקיד דומה לשלו. גורם מהבית הלבן אמור להיות המועמד הטבעי לתפקיד כזה, אך יחסיו של ממשל טראמפ עם איראן ימנעו ממנו להיכנס לנעלי המתווך. תיאורטית, זה גם יכול להיות שליח מיוחד של מזכ"ל האו"ם או גורם אירופאי שיעשה זאת מטעם הממונה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי. זו צריכה להיות אישיות המגובה במערכת שמסוגלת לבדוק קובלנות על הפרת ההבנות, בדומה להבנות "ענבי זעם" מ-1996, בין ישראל ולבנון (בעצם – בין ישראל וחיזבאללה).

קשה לומר אם יוזמה כזו תצליח, גם אם תועלה על ידי גורם שלישי כלשהו, אבל לנוכח הנסיגה האמריקאית הצפויה - זהו ניסיון שמתבקש לערוך. ייתכן שניתן יהיה לחיות עם קווים אדומים שלא יספקו את כל רצונות הצדדים, אך יאפשרו להם לקיים מודוס ויוונדי. אם לא ייעשה הניסיון, נהיה תלויים בתקלה הבלתי צפויה הבאה, ונהיה עלולים למצוא את עצמנו במאבק דמים שישראל אינה חפצה בו, וייתכן שגם איראן לא משתוקקת אליו.

More from Yossi Beilin

The Middle East in your inbox

Deepen your knowledge of the Middle East

Recommended Articles