הדת מנצחת את המדינה

המשברון הפוליטי סביב עבודות הרכבת בשבת חלף ועבר, ורבבות משתמשי התחבורה הציבורית כבר עסוקים בוודאי בטרדות יום חדשות. מיליוני השקלים שהמשק הפסיד ביום שביתת הרכבות (4 בספטמבר) נספגו בפח האשפה של כספי משלמי המסים. קצין התחבורה, יאיר לפיד, שהתנדב להסיע חיילים לבסיסם, קושש לעצמו עוד כמה תומכים. המפלגות החרדיות מיהרו לנצור את האש. הן הפסידו בקרב הקטן על הרכבת, אך במאבק החשוב באמת - המאבק בין דת למדינה - החרדים הולכים מחיל אל חיל. הם לא צריכים להתאמץ. מלאכתם נעשית בידי אחרים: הממשלה והכנסת, החילונים והדתיים הלאומיים. מנהיג פוליטי שעשה קריירה על הדרישה לגייס את בניהם לצבא מצטלם בכותל המערבי כשטלית מכסה את כתפיו, בתמונה ששווה הרבה יותר מאלף מילים.

ברוב חלקי הארץ התחבורה הציבורית שובתת בשבת. חברי כנסת חילוניים תמכו בביטול לימודי הליבה במוסדות חינוך חרדיים, דבר המבטיח לזרם החרדי אספקה שוטפת של מצביעים ממושמעים שבטלנותם אמנותם; רוב הצעירים והצעירות החרדים מוסיפים ליהנות מפטור משרות צבאי ולאומי; הזרם האורתודוקסי חולש בלעדית על תעשיית הכשרות, שמחלקת ג'ובים לאלפי משגיחים אשר הציבור משלם את שכרם; מדינת ישראל מכירה אך ורק בגיור שנושא חותמת של הרבנים שלהם.

במאמרו "שבת וציונות" כתב אחד העם, שהלך לעולמו לפני 90 שנה: "אפשר לומר, בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת, השבת שמרה אותם". אכן, השבת, כמו מנהגים דתיים אחרים, החגים והתרבות היהודית, משמשים חומרי הדבק של קהילות היהודיות בארץ ובתפוצות (על אף שרבים מתבוללים או עסוקים במריבות בין חצרות וזרמים). אך מאז קום המדינה, השבת, לצד שאר ענייני הדת, הפכה לחומר נפץ. ענייני הדת מפלגים בין הקהילות היהודיות בישראל ובגולה, בין חילונים לדתיים, בין דתיים לחרדים, בין חרדים אשכנזים לספרדים, בין אורתודוקסים לקונסרבטיבים ורפורמים.

אפילו בית המשפט העליון אינו יכול להם. נשיאת בית המשפט, השופטת מרים נאור, גייסה השבוע (12 בספטמבר) את אוצר המלים החריף ביותר שלה כדי להביע את חוסר האונים של הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר בישראל מול המיעוט החרדי. בדיון בעתירה להקמת גוף שינהל את הכותל המערבי תוך ייצוג הזרמים השונים ביהדות, אשר הוגשה לפני שלוש שנים, אמרה נאור כי "הדברים נסחבים עד בלי קץ ועד בלי גבול… עשו מתווה, עשו תקנות... למה לא מסיימים את העניין הזה?"

המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, בעצמו יהודי שומר מצוות, פנה אל הממונה על הכותל, שמואל רבינוביץ, בשאלה-נזיפה: "יש לרב השקפה וכבודו במקומו מונח, אך השאלה היא מה עושים לגבי כל שאר הציבור שלא מחזיק בהשקפה זו?"

השאלות של הנשיאה והמשנה, שהיו מכוונות למעשה לעבר הממשלה, נותרו ללא מענה, והזרם האורתודוקסי מוסיף להכתיב את כללי ההתנהגות בכותל. המחלוקת סביב זכות התפילה של נשים ושל קהילות לא אורתודוקסיות ברחבת הכותל, מאיימת לחולל משבר עמוק ביחסים עם הקהילות הקונסרווטיביות והרפורמיות החזקות בארצות הברית.

אבל העסקנים הדתיים המנוסים התברכו באורך רוח ובאיפוק. הם נזהרים שלא להתגרות יתר על המידה בחילונים ובמזלם הטוב. יושב ראש ש"ס, שר הפנים אריה דרעי, מרשה לעצמו אפילו להפגין נדיבות כלפיהם. הוא אמר בשבוע שעבר (7 בספטמבר) כי "צריך לזכור איפה הגבולות ולשים סדרי עדיפויות". דרעי "העז" לומר דווקא בראיון לרדיו חרדי, תחנת "קול חי", כי "אנו חיים בתוך מדינה חילונית, אמנם יהודית - אבל חילונית. אנו לא במדינת הלכה. עוד לא הגענו לימות המשיח ולא למצב אידאלי שבו כל עם ישראל מבין מהי מהות השבת...החילונים יחליטו איזו שבת הם רוצים... אנחנו לא נאכוף על אף אחד מה לעשות". המנהיג החרדי עשה אבחנה בין תל אביב לבין בני ברק ושכונת מגוריו הר נוף שבירושלים. שם, אמר, לא מחללים שבת.

דבריו של דרעי התקבלו בסיעות החרדיות בשתיקה רועמת. במאבק בין הדת למדינה מלאכתם נעשית בידי אחרים. לא סתם אחרים, אלא הערכאה השיפוטית העליונה של המדינה. בפסק דין משנת 2013 שציווה על עיריית תל אביב לאכוף את שמירת השבת, כתב המשנה לנשיאה, אליקים רובינשטיין, את הדברים הבאים: "תל-אביב אינה בארץ אחרת, וגם בה יש ציבורים המעוניינים בצביון משמעותי של השבת, והיא מחויבת לחוקי המדינה ולהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית". משמע, עיר שאינה מקפידה על שמירת שבת אינה יהודית דיה. ההרכב ביטל פה אחד את פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב מפברואר 2012 שהורה לעירייה לאזן בין האינטרסים המנוגדים, שבהם חופש מדת, חופש המצפון, חופש העיסוק וצרכי הציבור מצד אחד, ומצד שני הרצון לשמור על ערכי המסורת ולמנוע פגיעה ברגשות דתיים.

"לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי דת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי כנסת שלהם", כתב בנימין זאב הרצל ב"מדינת היהודים". הוגה הציונות הזהיר את אנשי הדת כי "בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ". ניבא ואבוי, לא ידע מה ניבא.