50 שנה מלאו השבוע למלחמת ששת הימים, ועדיין, מדינת ישראל, מוסדותיה ואזרחיה אינם תמימי דעים מה בדיוק קרה ביוני 67׳. אנשי ימין חוגגים את שחרור יהודה ושומרון בעצרות עם. פעילי שמאל מקיימים אין ספור ימי עיון על הכיבוש. כל השאר, רוב הישראלים, נשארו בבית. רובם נולדו לתוך "המצב" או קיבלו אותו מן המוכן עם הגירתם לישראל. די להם במידע שמספקים להם פוליטיקאים ועיתונאים, שרובם נולדו אף הם אחרי 67׳ או הגיעו לישראל שנים רבות אחר כך.
השפה המדוברת בשיח הציבורי והפרטי מאז יוני 1967 מסייעת לאותם מיליוני ישראלים לישון במנוחה עם מצפון נקי. השפה המכובסת, כפי שהגדיר זאת דויד גרוסמן בסדרת המאמרים שפרסם במלאת שני עשורים לכיבוש וכונסו לספר ''הזמן הצהוב", מנסה להעלים מיליוני פלסטינים שחיים במרחק של כמה קילומטרים מערי ישראל. שכנים אלה לא זכו ליהנות אפילו יום אחד מחירות, מחופש תנועה ומכבוד. במלאת יובל למלחמת ששת הימים בחר הטור בעשרה מונחים מובילים ב״עברית כיבושית״.