נאום ריבלין ביד ושם: בשבחי הנורמליות
בנאומו ביום השואה ביקש נשיא המדינה לאתגר את היחס של החברה ישראלית בכלל, ושל ראש הממשלה נתניהו בפרט, כלפי השואה: במקום התקרבנות ונבואות זעם על שואה שנייה, זיכרון שמגיע מכוח פנימי ומביטחון עצמי.
בחירתו של נשיא המדינה ראובן ריבלין לאתגר את הגישה שלפיה השואה היא ״המשקפיים בהם אנו רואים את העולם", בנאומו הממלכתי ביד ושם ערב יום השואה (23 באפריל), היא מרעננת וחשובה.
נאום ריבלין עשה כותרות ועורר עניין גדול גם ברשתות החברתיות, בין השאר בגלל אמירתו האמיצה כי "הגישה שכל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות מסוכנת למדינה ולזיכרון השואה".
אף על פי שבדבריו הייתה קריאת תיגר גם על הגישה שהציג ראש הממשלה בנימין נתניהו מאוחר יותר באותו טקס, כל ניסיון לגרור את נאום ריבלין למגרש הפוליטי יעשה לו עוול. במקום זאת, יש לנצל את ההזדמנות כדי לקיים דיון עומק בשאלת יחסה של החברה הישראלית לשואה, שבעה עשורים אחרי הזוועה. יש לשאול אם היא צריכה להשתנות מגישה של קורבן נרדף, הרואה בכל איום אפשרות לשואה שנייה, לעמדה של עוצמה וביטחון עצמי.
