חתימת הסכם הגרעין בין איראן למעצמות לפני יותר משנה [יולי 2015] שללה מבנימין נתניהו את מנוע הצמיחה האלקטורלי העיקרי שלו. נתניהו רכב על האיום האיראני מקמפיין לקמפיין בשבע השנים האחרונות, כשהוא משבץ ביניהם נאומים מרשימים בעצרת האו"ם, בקונגרס ובמקומות נוספים. הוא תקף את ההסכם המסתמן בשצף קצף ומתח עליו ביקורת גם לאחר שהושג, אבל את הנעשה אין להשיב. איראן, על פי הדיווחים, ממלאת את ההסכם בקפדנות ו"האיום האיראני" נפח את נשמתו לעשר שנים לפחות.
אבל זה עוד לא הכל. גם הסוגיה הפלסטינית, שמעסיקה את הציבור הישראלי שנות דור, חדלה לעניין. תהליך השלום הלך בדרך כל בשר, התפיסה לפיה "אין פרטנר" התנחלה בלב הקונצנזוס, גם כאן אין כבר במה לאיים ואיך להפחיד. אם נוסיף לזה את העובדה שהמלחמה בסוריה הוציאה את חיזבאללה ממפת האיומים המיידיים על הביטחון הלאומי הישראלי ושההתפרקות הכוללת של העולם הערבי סביב ישראל הפכה את מצבה הביטחוני של המדינה לטוב ביותר בכל הזמנים, תמצאו ראש ממשלה ישראלי בצרות. נתניהו, שעשה קריירה מנבואות זעם, תרחישים אפוקליפטיים ובריאת דמונים חיצוניים שיאחדו את הציבור סביבו, מצא את עצמו ללא מטרה. מנועי הצמיחה שבקו חיים.
