את הראיון עמו שפורסם כאן השבוע (10 במאי) חתם הפרופ' זאב שטרנהל בהמלצה חשובה. המומחה לפאשיזם הציע לקרוא דבר מתוך דבר ולהפעיל את הדמיון, כדי לזהות מבעוד מועד את סכנת הפאשיזם שמאיימת על החברה הישראלית ולהיערך להתמודד עמה כיאות. צריך דמיון מפותח במיוחד כדי להאמין שראש ממשלה ישראלי יוציא מפיו משפט כמו "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפיות". מי היה מאמין שרוב הציבור יתייצב לימינו של חייל שירה למוות באדם פצוע (כן, גם פלסטיני שדקר חייל ישראלי הוא בן אדם)? מי היה מעלה על דעתו שבשנת 2016 רוב מוחץ של היהודים הישראלים (71.5 אחוז) סבורים שהשליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ב-1967 אינה נחשבת "כיבוש" (כך על פי "מדד השלום" מאפריל 2016)?
צריך דמיון כמו זה של המחזאית השנונה מיכל אהרוני, כדי לכתוב עלילה דמיונית עד סהרורית, שעד ערב הצגת הבכורה שלה כבר הספיקה להפוך למציאות (גילוי נאות: מיכל היא בת זוגו של כתב אל-מוניטור, שלומי אלדר). המחזה סובב סביב שר הבטחון החולה ומאמציו להחלים בכל מחיר. כדי להציל את חייו, מוכן השר (בגילומו של דב גליקמן הנפלא) להפר חוק שהוא עצמו היה בין יוזמיו - חוק שאוסר על יהודים לקבל תרומת איברים ממי שאינם יהודים - ולקבל לב של פלסטיני. וכדי לקנות את שתיקם של המתנחלים, השר מנהל עמם סחר סוסים על הכשרת מאחזים בלתי חוקיים והזרמת כספים להתנחלויות.
