מנהיגי חמאס לא שיערו שיידחקו כך אל הקיר. כשאקדח מצרי מוצמד לרקתם, יודעים בכירי התנועה שאם חפצי חיים הם, עליהם לקבל את האולטימטום המצרי ולהתנתק מהאחים המוסלמים. זו כנראה ההחלטה הקשה ביותר שתנועת חמאס נדרשת לקבל מיום היווסדה [דצמבר 1987].

כידוע, השייח' אחמד יאסין, מייסד חמאס, התפעל עמוקות מהאחים המוסלמים במהלך לימודיו באוניברסיטת א-שמס במצרים. שם הוא אימץ את תורתם, התאים אותה למשנתו והפך את חמאס לתנועה עממית גדולה, תנועתם של העניים והחלשים בחברה הפלסטינית. האם כל זה היה לשווא? האם כל זה היה טעות? היכן הכבוד התנועתי, הלאומי והפלסטיני שלהם הטיפו מנהיגי חמאס במשך שלושה עשורים?

בחודש שעבר [מארס 2016] יצאה למצרים משלחת של מנהיגי חמאס – ד"ר מחמוד א-זהאר, מוסא אבו מרזוק, עימאד אל עלמי וח'ליל אל חיה; זאת על רקע ההתנקשות בחייו של התובע הכללי המצרי [יוני 2015], שיוחסה לחמאס. בין היתר דורשת מצרים מחמאס לנתק את הקשר עם האחים המוסלמים. משלחת חמאס נוטה לקבל את הדרישות המצריות, חמאס כבר הוכיחה בעבר שהיא תנועה חפצת חיים. לאורך שנות קיומה היה עליה להתפשר, לעגל פינות ולטשטש גבולות אידיאולוגיים שהפכו למכשול קיומי.

כך עשתה, למשל, לאחר שישראל חיסלה את מנהיגי התנועה, השייח' יאסין  ועבד אל-עזיז רנטיסי [2004]. כדי לשרוד, החליטה חמאס להפסיק את פיגועי המתאבדים בחוצות ישראל ובחרה בדרך חדשה. בדרך זו הפכה חמאס לתנועה פוליטית, כשאת גדודי עז א-דין אל-קסאם הסבה לצבא.