ירושלים תחילה
אם בתהליך אוסלו דחו הצדדים את הדיון בסוגיית ירושלים מתוך כוונה להתמודד עמה בסוף, בתהליך השלום הבא יהיה זה חכם יותר לפתוח את הדיון בעיר שבפועל כבר מחולקת בין מזרח למערב.
מכל הסוגיות שישראל ופלסטין צריכות עדיין לפתור לקראת הסכם הקבע, אין ספק שהמכשול הקשה ביותר הוא מעמדה של ירושלים. מבחינה רגשית, זה הנושא הטעון ביותר; מבחינה פוליטית, זה הנושא המורכב ביותר. ומבחינה דתית, הסכמה בין העולם היהודי למוסלמי בסוגיית ירושלים נראית כמו ''משימה בלתי אפשרית''.
אך מבחינה פרגמטית, המצב לא צריך להיות כך. ניתוח המצב הנוכחי מגלה שירושלים היא ממילא עיר המחולקת בפועל (דה פקטו) בין מזרח למערב. רוב השכונות הערביות, כגון ג'בל מוכאבר, עיסאוויה, שועפאט וא-טור מנותקות מהעיר באמצעות מחסומים. הר הבית (אל-חרם א-שריף) מנוהל בידי הוואקף הירדני בתיאום עם המשרד לוואקף ולענייני דת ברשות הפלסטינית, ורק מוסלמים מורשים להתפלל שם. עוד יותר מזה, סוד ידוע הוא שפקידי הרשות הפלסטינית פעילים במזרח ירושלים, הן חברתית והן כלכלית.
דעת הקהל הישראלית תומכת ברובה בוויתור על השליטה בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים. על פי סקר שערכה ב-27 באוקטובר מינה צמח עבור ערוץ הכנסת, 50 אחוזים תומכים בהעברת השכונות הערביות שבמזרח ירושלים לידי הרשות הפלסטינית, ורק 41 אחוזים מתנגדים לכך. ממצאים אלה הם תוצאה של ההתרחשויות על הקרקע, כלומר תולדה של סכסוך ולא של משא ומתן, אבל הן סוללות את הדרך לפתרון בסוגיית ירושלים השנויה במחלוקת; למעשה, הן יכולות לשמש בסיס לפתרון שכזה.
אם אכן יתחדש המשא ומתן בבוא היום, כל שיהיה עלינו לעשות הוא להפוך את המצב השורר בפועל - לחלוקה להלכה (דה יורה) בין שתי מדינות, ולאחר מכן לטפל בכל הסידורים העתידיים סביב העיר העתיקה והמקומות הקדושים. ירושלים תזכה להכרה בינלאומית כבירת ישראל, גם מצד כל מדינות ערב (כיום, אין אפילו ממשלה אחת שמכירה בה, גם לא ארצות הברית). ומזרח ירושלים תזכה להכרה בינלאומית כבירת פלסטין. משרדי הממשלה של פלסטין ייבנו באחת מהשכונות הערביות שבמזרח ירושלים.
