אי אפשר להתעלם מהתופעה: אחרי שבשנות ה-90' וראשית שנת אלפיים דור הקיבוצניקים הצעיר עזב בהמוניו – בשנים האחרונות המגמה מתהפכת. יותר ויותר בני 40-30 (פלוס) חוזרים אל החיק המנחם של הקיבוץ, לפעמים עם משפחה קטנה שהקימו בינתיים. אם אז, התפוררות המודל הסוציאליסטי והקשיים הכלכליים שהקיבוצים נקלעו אליהם דחפו צעירים החוצה אל העיר הגדולה – היום, כשהם בני 40-30, הקיבוצניקים לשעבר בורחים מהאינדיבידואליות, מהיעדר הסולידריות בחברה הישראלית, וכמובן גם מיוקר מחיה בלתי אפשרי. דווקא הקיבוצים, לא מעט בזכות תוכניות הבראה והפרטות, מצליחים עדיין לספק רשת ביטחון כלכלית ותחושת קהילה מנחמת ועוטפת.
את התחושה הזו מנסח בצורה מדויקת אייל מילר, בן 31, שעזב את קיבוץ בית זרע לפני שבע שנים ועבר לירושלים, והיום מהרהר בשיבה. ״אני כל הזמן אומר לחברים מהקיבוץ שאני וזוגתי נחזור בעוד שנה-שנתיים למשק", הוא אומר לאל-מוניטור. "הם כבר צוחקים עליי, שגם בגיל 60 אגור בירושלים ואגיד שאחזור בעוד שנה-שנתיים. אבל הרצון לחזור באמת קיים. הוא מורכב משילוב של מחירי דיור לא הגיוניים וקושי להתפרנס עקב יוקר המחיה [בעיר], ומהמימד הקהילתי, הסולידריות והשותפות [בקיבוץ]״.
