סבב האלימות הנוכחי בין ישראל לפלסטינים מניע אותנו להיזכר בימים יפים יותר, כשיצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, עבדו יחדיו על פתרון של שלום.
מקור בכיר באש"ף, אחד מקומץ פלסטינים שנשאו ונתנו ישירות עם רבין ועם פרס, סיפר לאל-מוניטור בעילום שם כי הוא זוכר היטב את השתתפותו בלוויה של רבין ב-6 בנובמבר 1995: "הייתה מעין תחושה של שותפות בעצב, כולנו ידענו שזו יותר מטרגדיה אישית, שזה אובדן של דרך השלום". הוא הוסיף ואמר בדאגה רבה: "רק לעתים נדירות הסכמנו עם רבין בכל נושא שהוא. הראייה הביטחונית שלו הפרה את זכותנו לחירות. אבל כיבדנו אותו ואת ההחלטה האסטרטגית שלו לחתור לשלום ולפתרון של שתי מדינות. באותם ימים, למרות חילוקי הדעות בינו לבין יאסר ערפאת, הסכסוך היה לאומי באופיו - שתי תנועות לאומיות שנאבקות על הגדרה עצמית באותה חלקת אדמה, וגם הפתרון המוצע היה כזה, ונועד לחלק את חלקת האדמה בין שתי המדינות. מאז נאלצנו להתמודד עם חמישה ראשי ממשלה ועם עשר שנות שלטונו של נתניהו. תהליך השלום נחטף בידי קנאים דתיים, בעיקר מתנחלים ישראלים שמשחקים לידיו של ארגון קיצוני כמו חמאס; וכך הסכסוך הופך בהדרגה לדתי, ומוביל לאלימות גוברת".
