אין לי כוונה להתווכח עם החוויות האישיות הכואבות של שרת התרבות מירי רגב מהבית בו גדלה בקריית גת. "אני, מירי סיבוני רגב מקריית גת, מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי, האזנתי לג'ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית", העידה רגב על עצמה בגאווה ובהתרסה, במעין וידוי אישי, בראיון מחולל סערה ב"ישראל היום" [12 בספטמבר]. "כשהייתי צעירה, השתכנעתי שהתרבות המזרחית היא מכוערת והתביישתי. אמרתי לאמא שלי, מה את הולכת לשמוע פיוטים בבית הכנסת?"

אני אמנם לא גדלתי בקריית גת, אבל עיירת הפיתוח מגדל העמק בה נולדתי ובגרתי דומה מאוד בהרכבה האנושי להוויה הקריית-גתית בשנות השבעים והשמונים: מהגרים ממרוקו ומעיראק ומתח תרבותי תמידי ומובנה עם המהגרים האירופאים, האשכנזים. לא אכנס עכשיו לשאלה מי ניצח אז, רק אומר שבתחושה המאוד סובייקטיבית שלי המזרחיות הייתה דומיננטית ומאוד לא מוסתרת.

אני, למשל, זוכרת היטב בגעגוע את תהלוכות החינה של הנשים שליוו את הכלות המרוקאיות הצעירות אל המקווה. לבושות כפתנים צבעוניים מסורתיים, מתופפות בטבעיות על דרבוקות, מרתקות אותי אליהן בצלילים ובריחות מארצות רחוקות.

אני גם זוכרת קללות וסלנג במרוקאית שנטמעו לימים בסלנג הישראלי (ראו "זגורי אימפריה"), וכשאני שומעת אותם אני תמיד חוזרת הביתה.