בפוסט שהעלה בסוף השבוע כתב ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, באירוניה מרירה כי ישראל נהפכת למשטר אפרטהייד, או במלים שלו, "למדינת מיעוט יהודי מפולג, המבוססת על הלכה דתית יהודית, ושולטת בכוח על הרוב הפלסטיני שבתוכה". לדבריו, במקום הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-67', "קמה שם "מדינת יהודה'', שבה שולטות ''אידיאולוגיות אנרכיסטיות, אנטי-ממלכתיות, אלימות וגזעניות". מי שעמד במשך שש שנים (2011-2005) בראש שירות הביטחון הדגיש כי הטרור היהודי -"סרטן בגוף המדינה" - מתפתח זה שנים לנגד עיניהם של הדרג המדיני, המשפטי והביטחוני הבכירים. הוא אבחן את היעדרה של מנהיגות והיעדר דרך כגורם המרכזי למחלה הקשה. 

ואמנם, ישראל סובלת ממחסור חמור בוויטמין מנהיגות. ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול היה להנהיג בהצלחה חברת יחסי ציבור. אולי הוא ימצא "סופר טנקר" לכבות את האש הרעה במלכות יהודה, ששורפת בני אדם בשנתם, מבעירה מסגדים ומציתה שדות. אך כיבוי שריפות אינו מנהיגות. דה-לגיטימציה שקרית של המיעוט הערבי ("נעים בכמויות אל הקלפי")  והתהדרות במוסר היהודי הנעלה ("אנחנו מגנים רוצחים ורודפים אותם") המוצגת אל מול הרצחנות הפלסטינית ("הם קוראים כיכרות על שמם"), הם במקרה הטוב דרך ללא מוצא. במקרה הפחות טוב, הדרך הזאת מובילה לתהום.

מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה המחיש את מחיר חוסר המנהיגות והעדר הדרך במטבע אסטרטגית קשה - הפיכתו של הישג צבאי לחידלון מדיני. למחרת המבצע אמר שר הביטחון משה יעלון [29 בספטמבר] כי החמאס נקלע למצוקה מדינית ואסטרטגית. צודק בהחלט. אך השאלה היא, מה ישראל הרוויחה מהמצוקה הזאת? יעלון הוסיף והתפאר אז כי הארגון "איבד את הקשר עם האחים המוסלמים ועם סוריה ואיראן". אמת ויציב. ואולם, צריך לבדוק כיצד ישראל ניצלה את בידודו המדיני של היריב.

במלאת שנה למבצע מתברר שישראל היא זו שנקלעה למצוקה מדינית ואסטרטגית שלא הייתה כמותה זה שנים רבות. ממשלתה רופפה את הקשר המיוחד שלה עם כל העולם. הקבינט הישראלי עצמו הכריז פה אחד כי שש המדינות החזקות בתבל חתמו על "הסכם רע" עם מי שנחשב בירושלים ל"איום קיומי" על מדינת היהודים. הביקורת נגד הכיבוש הולכת ומתעצמת, ותנועת ה-BDS צוברת תאוצה. המתחים הפנימיים בחברה הישראלית, בעיקר בין ימין לשמאל ובין יהודים לערבים, הולכים וגוברים.