אתרי החדשות המצריים לא חסכו מקוראיהם את רשימות המוזמנים שנקראו לטקס החגיגי לרגל פתיחת השלב החדש בתעלת סואץ, שהתקיים ב-6 באוגוסט. שמות רבים התנוססו שם, בראשם נשיא צרפת פרסואה הולנד, ראש ממשלת רוסיה, דמיטרי מדבדב, שר ההגנה הבריטי, מייקל פאלון, ומלכים ונציגים בכירים ממדינות ערב. אבל טיבן של הידיעות האלה לא רק במה שיש בהן, אלא בעיקר במה שאין. נציגים מארבע מדינות חשובות באזור חסרו שם, כנראה שלא במקרה: טורקיה, איראן, קטאר וישראל. עם שלוש הראשונות יש למצרים חשבון פתוח. כל אחת מהן היא יריבתה, מי טרייה ומי פחות. אבל לא כך ישראל. היא ידידה קרובה, שמקיימת עם מצרים יחסים אינטימיים, לעתים אינטימיים מאוד. כך לפחות רואים זאת בירושלים. 

ייתכן שהבעיה היא כאן, בתפיסת השלום של הצמרת הישראלית ובציפיות המופרזות ממנו. שהרי בתודעתה של קהיר, ישראל מעולם לא נתפסה כמדינה אחות. היא הייתה ונשארה שכנה מועילה ולא יותר. בחודשים האחרונים פועל משרד החוץ הישראלי במרץ רב לסכל הצעת החלטה שיזמה מצרים בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ואשר תובא לדיון באמצע ספטמבר. ההצעה קראה לגנות את ישראל על תוכנית הגרעין שלה, לאלצה לפתוח אותה לפיקוח בינלאומי, ולקיים ועידה על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. למעשה, מבקשת מצרים לנתץ את נוסחת העמימות של ישראל, ולהביא עליה לחצים כבדים בדומה למהלך שנעשה כלפי איראן. 

זהו גורלה של פילגש, וכזהו מעמדה של ישראל בעיני המצרים: בחדרי חדרים פותח בפניה מאהבה את הקלפים וסגור לבו, ולעתים אף מוסר את נפשו בידיה. למצרים אין כל מניעה להחליף מידע מודיעיני עם ישראל, לעשות שכם אחת כדי ללחום בחמאס שבעזה, בהשפעה האיראנית או בקיצוניים בסיני, ואפילו לגנוב יחד סוס או שניים מאבו-מאזן. אבל רק במחשכים. שלא ייוודע הדבר בפומבי חלילה, מחשש שמא תתפרסם הבושה ברבים ותמיט קלון על הגבר.

קשים חיי פילגש ורצופים התלבטויות. מצד אחד, חייה יציבים ונוחים, והיא התרגלה למגעיו המלטפים של בן זוגה ולמתנות הצנועות שהוא מרעיף עליה. מצד שני, היא משתוקקת לצאת לכיכר העיר ולזעוק ברבים את אהבתה, אבל בכך היא מסכנת את יחסיהם. והגבר? כדרכם של בני מינו: יאהב אותה ויעריצהּ בחדר המיטות, אבל בצאתו ממנו – יתבייש בעצמו ויבוז לפילגש. הוא לא יירתע מפגיעה בנכסיה האסטרטגיים, ולאורך שנים, אחרי שאהב לה בסתר, הוא יציג אותה בציבור כמרשעת ויקרא להענישה.