אתרי החדשות המצריים לא חסכו מקוראיהם את רשימות המוזמנים שנקראו לטקס החגיגי לרגל פתיחת השלב החדש בתעלת סואץ, שהתקיים ב-6 באוגוסט. שמות רבים התנוססו שם, בראשם נשיא צרפת פרסואה הולנד, ראש ממשלת רוסיה, דמיטרי מדבדב, שר ההגנה הבריטי, מייקל פאלון, ומלכים ונציגים בכירים ממדינות ערב. אבל טיבן של הידיעות האלה לא רק במה שיש בהן, אלא בעיקר במה שאין. נציגים מארבע מדינות חשובות באזור חסרו שם, כנראה שלא במקרה: טורקיה, איראן, קטאר וישראל. עם שלוש הראשונות יש למצרים חשבון פתוח. כל אחת מהן היא יריבתה, מי טרייה ומי פחות. אבל לא כך ישראל. היא ידידה קרובה, שמקיימת עם מצרים יחסים אינטימיים, לעתים אינטימיים מאוד. כך לפחות רואים זאת בירושלים.
ייתכן שהבעיה היא כאן, בתפיסת השלום של הצמרת הישראלית ובציפיות המופרזות ממנו. שהרי בתודעתה של קהיר, ישראל מעולם לא נתפסה כמדינה אחות. היא הייתה ונשארה שכנה מועילה ולא יותר. בחודשים האחרונים פועל משרד החוץ הישראלי במרץ רב לסכל הצעת החלטה שיזמה מצרים בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ואשר תובא לדיון באמצע ספטמבר. ההצעה קראה לגנות את ישראל על תוכנית הגרעין שלה, לאלצה לפתוח אותה לפיקוח בינלאומי, ולקיים ועידה על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. למעשה, מבקשת מצרים לנתץ את נוסחת העמימות של ישראל, ולהביא עליה לחצים כבדים בדומה למהלך שנעשה כלפי איראן.