פגישתו ב-20 במאי של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מתאמת יחסי החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, הביאה לעלייה קלה במפלס האופטימיות של חסידי פתרון שתי המדינות. השקט היחסי-עד-מוחלט שבו התקבלה הידיעה כי נתניהו הציע לאורחת מבריסל לצייר את מפת גושי ההתנחלויות, צריך להוריד בחזרה את המפלס הזה לגובה פני הקואליציה. אילו המתנחלים ובאי כוחם בכנסת ובממשלה היו חושדים שיש סיכוי שהפלסטינים ייענו בחיוב להצעה החדשה, הם לא היו שוקטים כנראה על השמרים. אך נפתלי בנט ומשה יעלון מבינים שהפלסטינים לא ייאותו לסמן את מפת ההתנחלויות, במקום לשרטט את מפת פלסטין, הכוללת את מזרח ירושלים. לא צריך להיות פרופסור למשפטים כדי להבין שנכונות מצד הפלסטינים להשלים עם קיומן של ההתנחלויות - ובעקיפין להודות בחוקיותן - הייתה שומטת מידם את אחד הטיעונים המרכזיים נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי. הפיתיון שנזרק [מטעמו של נתניהו] באמצעות מוגריני היה שקוף מדי ומאוחר מדי.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנתניהו משליך עצם גרומה לקהילה הבינלאומית ולתקשורת, ומפתה אותם להאמין שיש עליה בשר. זו גם לא תהיה הפעם האחרונה. עוד מוגריני יוצאת מהפגישה, והנה באו הכתבים המדיניים כדי לדווח לאומה שנתניהו תומך ביוזמת שלום אזורית. לא, הוא לא מתכוון ליוזמה הערבית שממתינה לישראל מאז 2002, עם הצעה לסגת מהשטחים תמורת נורמליזציה. ראש הממשלה הזכיר שהאביב הערבי ועליית דאע"ש שינו את המציאות האזורית מקצה לקצה. כאילו שקודם לכן הוא תמך ביוזמה. כאילו שעד היום הוא לא חוסך מאמץ לחבל בהסכם אוסלו.
