הזעם האתיופי התפרץ בתל אביב: "לא אכפת להם למות בשביל המאבק"

בעיצומה של ההפגנה שהפכה את כיכר רבין בלב תל אביב לאזור לחימה ביום ראשון (3 במאי), פרסמה לשכתו של בנימין נתניהו הודעה לתקשורת שנועדה להרגיע את הרוחות. בהודעה נאמר כי ראש הממשלה יכנס למחרת דיון דחוף בהשתתפות נציגי יוצאי אתיופיה, לרבות החייל דמאס פיקדה, אשר תועד בסרטון מהחודש שעבר כשהוא מוכה ללא סיבה על ידי שוטרים. זה היה הסרטון שהצית את המחאה הנוכחית - אחת האלימות שידעה מדינת ישראל.

בדיוק כמו בימים הסוערים של המחאה החברתית בקיץ 2011, נתניהו נוקט מהלך מהיר ונקודתי להרגעת הרוחות. הוא עשה זאת שוב לא מזמן אחרי הבחירות, כשהזמין אל לשכתו נציגות בכירה מקרב ערביי ישראל למעין התנצלות פומבית על אמירתו הגזענית ביום הבחירות ש"הערבים נעים בכמויות אל הקלפי".

בלשכת נתניהו יש נוהל קרב מסודר לאירועים מסוג זה. אנשיו מארגנים לו פגישות מתוקשרות עם נציגי הקבוצה הנפגעת או המוחה, לאחר שבחרו מתוכם בקפידה את אלה שלא יעוררו מהומה ויהיו אסירי תודה כלפי השליט שנאות להקדיש להם מזמנו היקר. הוא מבטיח להם באמפתיה מוקצנת, הכל מול המצלמות כמובן, להוביל בעצמו את הטיפול בבעיות העדה, הקבוצה או המגזר, ואם צריך גם מודיע על הקמת "ועדה לבחינת הנושא". במבחן הזמן והתוצאה קורה מעט, אם בכלל. אבל בינתיים, נתניהו הרוויח זמן.

הפעם נראה ששיטת נתניהו לא תעבוד. מחאת יוצאי אתיופיה, שהתפרצה אחרי שהלכה ובעבעה בקהילות שלהם למעלה משני עשורים, לא דומה לשום מחאה חברתית אחרת שפרצה אי פעם בישראל. זו לא מחאת האוהלים הצודקת אך החביבה של מעמד הביניים, שהזכירה יותר את פסטיבל וודסטוק. זו התפרצות אלימה של כאלה שאין להם מה להפסיד, שהניכור שלהם כלפי מוסדות המדינה הוא כה עמוק, עד שהם אינם קשובים יותר אל חוקי המשחק.