אם הצהרת לוזאן תהפוך להסכם קבע בין המעצמות לאיראן, זה הזמן להסיר את הכובע בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו. אין אדם שתרם יותר ממנו להסרתה, או למצער לדחייתה, של הסכנה שידם של אייתוללות תאבי כוח תחזיק בכפתור ההפעלה של פצצת אטום. על הישגים פחותים מזה מנהיגים זכו בפרס נובל לשלום. במשך שנים נתניהו לא פסח על שום פעמון אזעקה וכפה על הקהילה הבינלאומית להציב את הטיפול בתכנית הגרעין האיראנית בקדמת סדר היום שלה. אלמלא האיום שלו (האמיתי או הסרק) להפציץ את מתקני הגרעין של האיראנים, לא בטוח שהמעצמות היו עושות יד אחת כדי להבטיח ככל האפשר שאיראן תסתפק באנרגיה גרעינית לצורכי שלום. אלמלא הצלחתו של נתניהו לגייס חברי קונגרס אמריקאים ליוזמה להחמרת הסנקציות נגד האיראנים, ספק רב אם טהרן הייתה נכנסת למו"מ גלוי עם "השטן הגדול". בפרפראזה על האמרה שרק מנהיג שמרן כריצ'רד ניקסון יכול היה לסלול את הדרך לדיאלוג אמריקאי עם סין הקומוניסטית, אפשר לומר שרק מנהיג ישראלי שמרן כנתניהו יכול היה לסלול את הדרך לדיאלוג אמריקאי עם איראן השיעית.
אף על פי כן, לא רק שנתניהו אינו נוטל לעצמו זנב אשראי מההישג החשוב שהושג בשבוע שעבר [2 באפריל] בלוזאן, אלא שעוד בטרם נודעו כל פרטיו של ההסכם, הזדרז ראש הממשלה לכנס את הקבינט כדי לגנותו בכל פה. הוא שחרר את הרסן של שריו ושלח אותם לאולפני הרדיו והטלוויזיה, עם הוראה להציג את ההסכם ככתב כניעה למשטר שחותר להשמדת ישראל. בכך, נתניהו מודה למעשה בכישלון מפעל חייו - הצלת ישראל משואה שנייה. על כך הוא זכאי כביכול לאות הוקרה מיוחד; לא קשה לתאר איזה מטעמים משמרות המהפכה היו עושים לנשיא חסן רוחאני מהודעה של נתניהו, כי הצהרת לוזאן היא ניצחון ישראלי. בהמשך לכך, קל לנחש איזו קבלת פנים היתה האופוזיציה השמרנית האיראנית מכינה לשר החוץ מוחמד זריף, אילו עודדה ישראל את שש המעצמות לתרגם את מסמך העקרונות להסכם מפורט ולהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם.
