"בהגדה של פסח מדובר על אותה הבטחה משמי מרום לשרידות העם היהודי חרף משנאיו – 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'". שורות אלו, פרי הגיגיו של שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, ראו אור בערב חג הפסח [אפריל 3]. הן מתבלות את נימוקי תמיכתו בחוק שזכה לכינוי "חוק החרם" - החוק שמאפשר לתבוע פיצויים ממי שקורא בפומבי "להימנע במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי, או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה".

על פי החוק, אם בית משפט ישתכנע כי קריאה פומבית להטלת חרם מהסיבות הללו נעשתה בזדון, הוא רשאי לחייב את עושה העוולה בתשלום פיצויים. החוק שעבר בכנסת בשנת 2011 קובע כי אין התובע נדרש להוכיח כי נגרם לו נזק, אך בעקבות הערר ביטל בג"צ סעיף זה והתובע יידרש להוכיח קשר בין הקריאה לחרם לבין הנזק הכלכלי שנגרם לו, לטענתו. מעבר לכך, החוק מאפשר לשלטון, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להגביל את השתתפותו במכרז של מי שפרסם קריאה פומבית להטלת חרם או התחייב להשתתף בו ולשלול ממנו את הזכות לתמיכות ממשלתיות.

"אין דופי בכך שכנסת ישראל נותנת ביטוי בחוק למאבק בעומדים עלינו לכלותנו", הסביר רובינשטיין, שהיה היועץ המשפטי לממשלה, מזכיר הממשלה וסגן שגריר ישראל בוושינגטון. בכך הוא נתן בעצם אישור משפטי עדכני להחלתו של חוק מדינה על שטח שמחוץ לגבולותיה, או אם תרצו, לסיפוח הגדה המערבית. ביחד עם ארבעת חבריו בהרכב מיוחד של תשעה שופטי בג"ץ, הוא גזר גזירה שווה בין חרם נגד יקבי זיכרון יעקב לבין ההתייחסות ליין המופק מכרם בהתנחלות בהר חברון. תוך כדי טשטוש גבולות הקו הירוק, השופטים הציבו סימן שאלה מעל גבולות חופש הביטוי בישראל.

הנשיאה החדשה מרים נאור נימקה את תמיכתה בחוק בכך שקריאה לחרם, אך ורק בשל כך שלמפעל יש זיקה לאזור הנמצא בשליטת המדינה – נופלת בגדר "חרם על מדינת ישראל", כהגדרתו בחוק. השופט חנן מלצר, שניסח את נימוקי דעת הרוב, הסביר כי "חרם לרוב רע הוא לכל מדינה" והוסיף, "ובתוך כך למדינה היהודית". מדבריו אלה יוצא שגם האזור הנמצא בשליטת ישראל, כלשון החוק, נחשב לגביו לחלק מהמדינה היהודית (להבדיל מהמינוח מדינת היהודים, כהגדרתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, המקובל על ציבור ישראלי רחב).