ישראל פולס

בין דיווח להסתה: התקשורת הפלסטינית פוגעת בעם הפלסטיני

p
המחבר
בקצרה
כשעיתונאים פלסטינים עוברים לתעמולה ולהסתה שקרית הם משחקים לידי אלה בצד הישראלי שמבקשים לטשטש את מציאות הכיבוש האכזרית, ולערער את אמינות המאבק למען מדינה עצמאית.

למקרא הדיווחים בעיתונות הפלסטינית על מזימותיה של ישראל בירושלים, נדמה שמדינת ישראל כולה, מילד ועד זקן, מתנחל ושמאלן, איש ואשה, קשרו קשר לפוצץ את מסגד אל אקצה ולחסל את כל הערבים בעיר. מנגד, התקשורת הישראלית משדרת את המסר שכל נהג ערבי הוא מחבל דריסה פוטנציאלי עד שלא יוכח ההיפך. שמועות נהפכות לכותרות ראשיות וחשדות בלתי בדוקים מתורגמים ל"עובדות". כמו בקרבות בוץ, הכל כשר במלחמת התעמולה, במרוץ ההתקרבנות ובתחרות ההסתה. מידה גדושה מכל אלה אפשר היה למצוא בסיקור הפיגוע הרצחני שאירע ב-18 בנובמבר בבית הכנסת בשכונת הר נוף בתקשורת הפלסטינית. כל מילה כמעט מהווה טיפת שמן נוספת על מדורה שמאיימת לכלות כל חלקה טובה שנותרה בירושלים ולהתפשט לכל פינות הארץ.

אחמד מלחם מרמאללה הסתמך בכתבתו בשבוע שעבר בפלסטין פולס של אל-מוניטור על דיווח מחדשות קודס, על פיו "נעשתה פעולה באחד מבתי הכנסת בירושלים המערבית שגרמה להרג ארבעה מתנחלים ולמותם של שני שאהידים פלסטינים. זאת אחרי שיום קודם לכן מתנחלים הרגו גבר פלסטיני אותו חטפו בירושלים המזרחית. זו הייתה פעולת תגמול שכל הפלגים הפלסטינים ברכו עליה, והגדירו אותה כפעולת תגובה טבעית להתגרויות הישראליות (שבוצעו) נגד המקומות הקדושים ונגד התושבים הפלסטינים בירושלים". כדאי לשים לב למינוחים: "נעשתה פעולה", ולא "פיגוע טרור", "הרג" ולא "רצח", כמו מדובר היה בתאונת דרכים. תושבי שכונה במערב ירושלים, מכונים "מתנחלים". הרי לכם, יאמרו המתנחלים לאנשי השמאל, בעיני הפרטנרים שלכם, גם אתם, שוכני מערב ירושלים ותושבי תל אביב, מתנחלים. יצא המרצע מן השק, כולנו נחשבים אצלם לפולשים. ליהודים אין חלק ונחלה בארץ הזאת.

מה צריך לחשוב נער פלסטיני ממזרח ירושלים למקרא הידיעה על "מותם של שני שאהידים" המתוארים כצמד גיבורים שמתו על קידוש האל, אף שרצחו ארבעה בני אדם חמושים בספרי תפילה ושוטר דרוזי שיצא להגנתם? אולי הוא יחשוב שהגיע הזמן להצטייד בסכין מטבח ולצאת לחפש "מתנחלים" בבית הכנסת הסמוך, כדי שלאחר מכן יכתבו גם עליו שהוא היה שאהיד שהקריב את חייו למען אל אקצה.

ומי קבע, כפי שנכתב בהמשך הדיווח, שמתנחלים חטפו והרגו גבר פלסטיני? ההתעלמות מממצאי בדיקת הפתולוג המשטרתי ביחס למותו של יוסף חסן ראמוני הערבי [16 בנובמבר], שנעשתה בנוכחות רופא פלסטיני מטעם המשפחה והעלתה כי נהג האוטובוס ראמוני התאבד, היא הרת אסון. נסיבות המוות מעלות אמנם תהיות, והרצח האכזרי של הנער מוחמד אבו חדיר [2 ביולי] מלמד שגם יהודים אינם בוחלים ברצח ערבי כדי לספק תאוות נקם חולנית. ועדיין, גם אם הכותב החליט להתעלם מהממצאים הפתולוגים – מי קבע שמתנחלים חטפו והרגו את ראמוני? אולי היו אלה דווקא רוצחים מחיפה, גובי חובות ערבים או בעל חשדן?

נניח הפעם בצד את כללי האתיקה העיתונאית, שמחייבים את הכותב להציג את גרסתם של כל הצדדים המעורבים בפרשה. נעזוב לרגע את הטחת ההאשמות הכבדות בציבור יהודי גדול ורב. הפצת לשון הרע חסרת בסיס מסבה בראש ובראשונה נזק לאינטרס הפלסטיני לקנות את אמונו של הציבור הישראלי. הזדהות עם רוצחי זקנים, נשים וטף דוחקת עוד ועוד ישראלים לזרועותיו של הימין שאינו מכיר בקיומו של עם פלסטיני. האדרה של טרור באמצעי התקשורת, בדברי ניחומים שהנשיא מחמוד עבאס שולח למשפחתו של מחבל או בחגיגות ניצחון, כולל חלוקת סוכריות, כל אלה משולים לצרור יריות ברגליים הדקות שעליהן מקרטע הקמפיין של הפלסטינים נגד הכיבוש ובעד הכרה במדינה משלהם.

ניפוח הצהרותיהם של פוליטיקאים ישראלים זוטרים בדבר הכוונה כביכול לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית נעשה בעבודה משותפת של התקשורת וההנהגה הפלסטינית. אין זו הפעם הראשונה בה שתי הישויות הללו עושות יד אחת כדי לזכות באהדת הציבור הישראלי והבינלאומי. במבצע חומת מגן באפריל 2002 התקשר אלי אחד ממקורביו של עבאס כדי לנזוף בי על כך שסירבתי לפרסם את "הידיעה" על "הטבח" בג'נין, שבו לדבריו נקברו 500 פלסטינים מתחת להריסות הבתים שפוצץ הצבא הישראלי. אמרתי לו אז שאם הפלסטינים ימשיכו להפיץ את הידיעה השקרית על 500 הרוגים, אנשים אף לא יאמינו לכך שחמישים איש נספו בג'נין. דו"ח של האו"ם שפורסם באוגוסט באותה שנה קבע כי בקרבות במחנה הפליטים בעיר נהרגו 52 פלסטינים, מחציתם אזרחים, ודחה טענות על "טבח".

המציאות בירושלים, בגדה המערבית ובעזה קשה ואכזרית. הפקעת האדמות, מעצרים מינהליים, חילול מסגדים והצתת שדות מדברים בעד עצמם ונגד הכיבוש. תעמולה שקרית שקופה משחקת לידי אלה שמבקשים לטשטש את המציאות הזו ולערער את אמינותה של התקשורת הפלסטינית ושל ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים שמתאמצים לשפר את מצבה של האוכלוסייה הכבושה. 

ואחרי כל הדברים האלה, חשוב להזכיר כי התקשורת הפלסטינית היא חלק בלתי נפרד מחברה הנאבקת על חירותה וכבודה. בשנות ה-40 של המאה הקודמת הייתה התקשורת הישראלית מגויסת למאבק הציוני נגד העולם הערבי. גם היא הפיצה שנאה, חטאה בשקרים והזינה את צרכניה בסטריאוטיפים. היום, על התקשורת הישראלית והפלסטינית לעבור לשפה משותפת - שפה נקייה משקרים ומהסתה. על העיתונאים בשני הצדדים לחשוף את הפוליטיקאים חסרי האחריות ואת כוהני הדת שאין להם דבר וחצי דבר עם דמוקרטיה, חירות, שוויון וחופש הביטוי.

נמצא ב: terror attacks, palestinian authority, newspapers, journalism, israeli occupation, israeli-palestinian conflict, israel, east jerusalem

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x