במהלך סוף השבוע האחרון נרשם אירוע ירי יוצא דופן בגבול הלבנון, בו סיור של צה''ל ירה לעבר חיילים לבנונים. אך אין לראות באירוע חריג זה אישור לדברי הקצין הבכיר בפיקוד צפון ששוחח בחודש שעבר [14 בספטמבר] עם כתבים צבאיים. הוא התריע מפני מערכה אפשרית בצפון שבה חיזבאללה יכבוש חלקים מהגליל, ודיבר על מלחמה שנראית עדיין כיום רחוקה מתמיד. התנאים הנוכחיים באזור מאפשרים לישראל ליזום מהלכים שידחו אותה למועד מרוחק, אם בכלל תצא לפועל. הקצין חזר על המוטיב המרכזי שעובר כחוט השני בקמפיין ההרתעתי שישראל מנהלת נגד חיזבאללה בשמונה השנים האחרונות, והוא שבכל מערכה עתידית יסב צה"ל הרס אדיר לארגון וללבנון כולה, או כדברי הרמטכ"ל גנץ ''ניקח את לבנון ונעיף אותה 70, 80 שנים לאחור'' [3 באוקטובר].
אלא שהאיומים הללו מספרים רק חצי מהסיפור של יחסי ישראל-חיזבאללה בשנים האחרונות. במבחן ההרתעה, שני הצדדים גם יחד נכשלו ב-12 ביולי 2006, כשנקלעו למלחמה ממושכת בסדר גודל שאיש מהצדדים לא צפה. ישראל כשלה בכך שלא שכנעה את חיזבאללה מבעוד מועד כי חטיפת חיילים מתוך שטחה הריבוני תגרום לה לשבור את הכלים ולהגיב במלחמה. היא לא עשתה זאת בין השאר משום שבעצמה לא העריכה שכך תנהג. להיפך: בחודשים שקדמו למלחמה דבקה ישראל בדפוסי ההתנהגות המרוסנים שאפיינו את התנהגותה בעבר, ובכך גרמה לחיזבאללה לשגות בהערכת חסר באשר לתגובתה לחטיפה המתוכננת ולהתקדם בתוכניתו.