מבצע "צוק איתן" יירשם בדברי ימי הסכסוך הישראלי-ערבי כמשבר הראשון במאה ה-21 שניהולו היה חף כמעט לחלוטין ממעורבות אמריקאית. מרכז הכובד של המשא ומתן בין ישראל לחמאס נדד לקהיר. מרכז הלחץ הבינלאומי עבר למועצה לזכויות אדם בז'נבה. לפני יותר משלושה חודשים (25 באפריל), עם תום תשעת החדשים שמזכיר המדינה ג'ון קרי קצב ליוזמת השלום שלו, הודיע הנשיא אובמה כי "ייתכן שיגיע הזמן בו יהיה צורך לקחת הפסקה [בשיחות השלום] כדי ששני הצדדים ישקלו את החלופות [למשא ומתן ביניהם]". החלופה הראשונה הייתה הקמת ממשלת הפיוס הפלסטינית והכרזה ישראלית על הפסקת התהליך המדיני. החלופה השנייה הייתה מלחמה בעזה שגבתה כמעט 2,000 הרוגים מהצד הפלסטיני ו-67 הרוגים מהצד הישראלי (מתוכם שלושה אזרחים).
עם שוך הקרבות, הרשות הפלסטינית שוקלת את החלופה של עימות עם ישראל במוסדות האו"ם, בשעה שישראל נערכת לעוד מתקפת הסברה. אין שום רמז לכך שראש הממשלה בנימין נתניהו שוקל את החלופה של פתיחת משא ומתן רציני על הסדר קבע, תוך הכרה בממשלת הפיוס הפלסטינית הזמנית. אין גם שום סימן לכך שהנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) ויתר על תביעתו שישראל תציג את מפת הגבולות שלה בפתחו של המו"מ ותקפיא את הבנייה בהתנחלויות. האיש היחיד שבכוחו לנצל את הטראומה הטריה שהותירו הרקטות והטילים, המנהרות והאזעקות, הוא ברק אובמה. רק הוא יכול לגרור את הצדדים בכוח למסלול של הידברות רצינית, ולטיפול נמרץ בהריסות הפיזיות והנפשיות.
