ישראל פולס

התקשורת הישראלית מעלה את מפלס החרדה

p
המחבר
בקצרה
מגישי חדשות, מומחי ביטחון וחברי כנסת - כולם מגבירים את הפאניקה בכלי התקשורת, ונהנים מתשומת הלב. כשראש עיריית תל אביב ניסה להעביר מסר מרגיע, הראיון איתו נקטע

"אני מציע לא להיכנס לפאניקה. הציבור בישראל יודע כיצד להתנהג. כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות במידה שיש אזעקה", בדברים אלה ניסה ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, להביא להורדת מפלס החרדה הציבורי הגבוה – אבל ללא הצלחה. חולדאי, ראש עיר ותיק, תת אלוף במילואים וטייס קרב בעברו, התראיין ביום שלישי (8 ביולי) למהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 זמן קצר לאחר שנשמעה בגוש דן אזעקה, ורקטה מעזה יורטה בשמי תל אביב. מטרתו המקורית של הראיון הייתה להודיע לתושבי העיר כי העירייה החליטה לפתוח את המקלטים הציבוריים ולהעביר מסר מרגיע. במקום זאת, הוא מצא את עצמו בתוך אירוע תקשורתי לא פחות ממבהיל.

שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים נכנסו משעות אחר הצהריים המוקדמות של אותו יום למרתון שידורים חיים בלתי נגמרים. קציני פיקוד העורף לצד פוליטיקאים מתלהמים ומומחים צבאיים מילאו את האולפנים. אחת לכמה דקות פרצו כתבי שטח לשידור כדי לדווח על עוד מטח רקטות. שוב ושוב נראו על המסכים תמונות התל אביביים רצים לתפוס מחסה כשברקע קולות האזעקה. פעם אחר פעם הוקרנו תמונות היירוט של הרקטות שנורו מרצועת עזה, ובין לבין שודרו ראיונות קצרים עם תושבי הדרום המבוהלים. מיליוני ישראלים חרדים נצמדו באותן שעות אל מקלטי הטלוויזיה כשהם צמאים למידע, אך נתקלו במגישי חדשות חמורי סבר שליבו את הדרמה בטון מלחמתי. המגישים שבו ודיווחו על האישור שהקבינט נתן לצה"ל לגייס 40 אלף חיילי מילואים במידת הצורך.

זו הסיבה שבאותם רגעים של תחושת "לקראת אסון" בשידור חי, חולדאי נשמע כמו מי שבא להרוס את המסיבה. "אני חושב שצריך להמשיך את החיים כרגיל", הוא ניסה להכניס את ההתרחשות לפרופורציה, והסביר ש"היכולות שיש לחמאס אינן כאלה שיכולות לשבש את כל החיים במדינת ישראל. רצוי לא להרים את הטון אלא לשמור על שיקול דעת ועל שוויון נפש ולפעול ברצינות ולאט לאט". בשלב מסוים הוא אף נשמע נוזף במגיש דני קושמרו על כך שהתקשורת מלבה את החרדה, והראיון עמו נקטע מהר מאוד. מהצד נראה היה כי מישהו בחדשות ערוץ 2 התאכזב מכך שראש העיר לא סיפק את סחורת הפאניקה. למרבה הצער, חולדאי היה קול כמעט בודד בתוך רצף הברברת, שנמשך עמוק אל תוך הלילה והבוקר שלמחרת - גם כשלא היה הרבה מה לומר.

קשה להתעלם מהמחשבה שערוצי החדשות אחראים במידה רבה לעלייה המופרזת במפלס החרדה בתל אביב ובמרכז, וכי הם העדיפו במכוון, מסיבותיהם שלהם, לא לתווך את המידע על המתרחש במידתיות הנכונה. כיפת ברזל יירטה ביום שלישי ארבע רקטות בין גדרה לחדרה. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק. זהו אינו קצב אירועים שאמור לשתק את החיים במרכז הארץ.

הדוגמה הבולטת ביותר לסיקור שמבקש להעניק ממד חמור יותר לאירועים היא ההתעקשות בכל כלי התקשורת כמעט לדווח על ירי "טילים", בשעה שהתחמושת שחמאס יורה לישראל מורכבת מרקטות. עיתוני הבוקר דיווחו על "טילים על ישראל", ואתרי החדשות וכמובן ערוצי הטלוויזיה השתמשו באותו מונח מוטעה. ביום רביעי ניסה האלוף במילואים עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, להרגיע את הדיון באולפן חדשות של ערוץ 2. "בוא נשים את הדברים על דיוקם", אמר, "אין טילים בידי חמאס. כל היום ראיתי דיווחים על התקפות טילים על ישראל, וזה לא טילים". דבריו נבלעו בחלל האולפן.

"ההיסטריה שנוצרה כאן משרתת קודם כל את חמאס", טוען פוליטיקאי מהימין שמבקש בעת הזו שלא להיחשף בשמו. "זה נראה כאילו כל אזרחי ישראל עובדים אצל חמאס. כמה טילים שירו על גוש דן ויורטו קבעו את סדר היום, כאילו אנחנו לא הצבא הכי טוב בעולם. זהו אירוע ביטחוני שמסוקר באופן שמשרת את כלי התקשורת המסחריים שזקוקים לרייטינג ואת הפוליטיקאים שזקוקים לזמן שידור ומקבלים אותו בלי הגבלה כמעט. בתוך כל ההמולה הזאת, אף אחד לא מרגיע. כשמישהו כמו חולדאי כבר עושה זאת - משתיקים אותו. חמאס לא צריך יותר מזה, אנחנו משתפים איתו פעולה".

חוקרי התקשורת, הפרופ' תמר ליבס וד"ר זוהר קמפף, מכנים את תופעת האולפנים הפתוחים מסביב לשעון "מרתון אסונות". בספרם Transforming Media Coverage of Violent Conflicts  הם מתארים את התופעה הזאת, שמלווה את התקשורת הישראלית מאז פיגועי הטרור הגדולים של אמצע שנות ה-90.

"מה שאנחנו רואים בימים האחרונים, מאז מבצע צוק איתן, הוא לא חריג. זו הנורמה בזמנים כאלה", אומר ד"ר קמפף בשיחה עם אל-מוניטור. "כך היה במרתון של השידור החי במלחמת לבנון השנייה, דרך מבצעי עופרת יצוקה ועמוד ענן, ואפילו בפיגועים של 1996".

לדברי קמפף, "התחושה היא שבכל רגע נתון עלול לקרות משהו, וכשלא קורה כלום צריך למלא זמן בדיונים, שעות על גבי שעות של דיונים על מה שעלול לקרות. מראיינים אנשים שהיו בקרבה למקום האסון, והם כמובן מאוד מבוהלים ולעתים דורשים מהממשלה לפעול ומפעילים עליה לחץ. אין ספק שבמקרה הזה, מרתון השידורים החיים רק מעצים את האפקט של ירי הרקטות באופן מאוד לא פרופורציונלי לנזקים שיש בפועל. באופן הזה הסיקור עובר לממדים רגשיים, למעין חוסר אונים. יושבים ומחכים לטילים שיפלו".

אל-מוניטור: לא צריכה לדעתך להיות אחריות כלשהי של כלי התקשורת?

קמפף: זוהי שאלה שמתלבטים בה הרבה גם במחקר, והתשובה עליה מורכבת. הרי במצבים של מצוקה וחרדה הציבור זקוק למידע ולכן יש ערך לשידורים החיים. אבל במקביל, הערוצים הפתוחים צריכים למלא שעות על גבי שעות של שידורים. ומה עושים כשקצב האירועים אינו מצדיק כל כך הרבה שעות סיקור? מביאים לאולפנים "ראשים מדברים", פוליטיקאים, מומחים ופרשנים. ומה קורה כשראש עיריית תל אביב אינו מספק את הדרמה? מורידים אותו מהשידור, כי מעדיפים מרואיינים שייצרו דרמה ומתח.

יש גם ממד של תקשורת מסחרית ותחרות בין הערוצים על רייטינג וצופים שמגביר את "מרתון האסונות". אף ערוץ לא רוצה להיות הראשון לרדת מהשידור החי, מחשש שצופים יעברו לערוץ אחר. כך קרה שהתקשורת הישראלית כעת במבצע צוק איתן מציינת 20 שנה לתופעת מרתון האסונות.

נמצא ב: media, israeli-palestinian conflict, israel, gaza

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x