שלום לך, ילדה פלסטינית אלמונית.

אני לא יודע את שמך. אני כמעט בטוח שברגעים שאני כותב לך את המכתב הזה, ביום שלישי השבוע, את כבר לא בין החיים. קיבלתי את התמונה שלך במוצאי שבת. סדרה ארוכה של תמונות שנחתה, לצערי, במכשיר הסלולרי שלי באמצעות אפליקציית הוואטסאפ. כמי שחי במזרח התיכון כבר חצי מאה, וצלח אי אלו מלחמות, אני מורגל בתמונות זוועה. זה חלק מחיינו כאן. אבל התמונה שלך הייתה אחרת. תמונה אחת, ששווה אלף טילים. הבטתי בה, מהופנט לזוועה האנושית המוצגת לעיניי, ולבסוף מחקתי אותה מהטלפון הנייד. ניסיתי לשכוח, לעקור את התמונה שלך מהזיכרון שלי, אבל לא הצלחתי. כמעט ולא עצמתי עין באותו הלילה. הדמות שלך, מונחת שם על שולחן טיפולים בבית חולים עזתי, לא נתנה לי מנוח.

מעל גופך הקטן אפשר היה להבחין ביד של רופא, בכפפה לבנה. יד נוספת הצמידה מסיכת הנשמה אל פנייך. את היית בת חמש, אולי שש. בגיל של ילדה אחרת, הבת שלי, שישנה באותם רגעים ממש שינה שלווה ומתוקה בחדרה, מטר אחד וקיר אחד מאביה, שבוהה בך באימה. הבת שלי חלמה, בוודאי, באותם רגעים חלומות מתוקים. על מה את חלמת? על מה אפשר לחלום במצב כזה?

אחת מידייך הייתה חסרה. נכרתה כנראה במהלך התפוצצותה של הפצצה, שהוטלה על ביתו של מפכ"ל משטרת חמאס בעזה תייסיר אל בטש. גופך היה מגואל בדם. קרבייך, כמעט כולם, היו שפוכים ומונחים לצדך. היו עוד פציעות על גופך, ואין לי מושג אם הייתה בך עוד נשמת חיים בזמן שהתמונה הזו צולמה, ואם כן, כמה שעות, או דקות, חלפו עד שליבך נדם. אני לא רופא, אבל אני כמעט משוכנע שאי אפשר להתגבר על ריסוק איברים כזה. ואם כן, איזה חיים בדיוק מצפים לך ביום שאחרי?