שקט בביתו של בן כפיר בצפון אשקלון. הוא ניצב בשורת הבתים הראשונה מול החוף, ומרפסת העץ שלו צופה לים התיכון. "חכה שתהיה אזעקה ואתה תתחיל לרוץ", הוא אומר, ומספר שהבית נמצא במרכזו של משולש פגיעות רקטות: "מצפון נפלו חתיכות של כיפת ברזל על גדר של בית והרסו אותה. מדרום נפל טיל והרס גינה וקיר של בית. רקטה ממזרח פגעה בסופרמרקט. אני יושב על המרפסת וסופר את הטילים לאשדוד. לפעמים הם כל כך קרובים שאפשר לקרוא את המספר שלהם". הוא מספר את זה ברוגע, אבל הוא האחרון שמקבל את איום הרקטות מרצועת עזה כגזירה. הוא מסרב לשבת חסר אונים.
כפיר כבר ספג מכה איומה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחבל מתאבד של חמאס רצח את בתו יעל בפיגוע סמוך לבסיס צריפין ב-2003. כאב שכול שגר כעת 16 ק"מ מהרצועה, בעיר מוכת רקטות שיורה חמאס, הוא עלה במוצאי שבת (26 ביולי) על הבמה בעצרת בכיכר רבין ואמר: "ראש הממשלה שלנו לא מחמיץ הזדמנות לומר מול כל מיקרופון שיש למוטט את תשתיות הטרור, ואני מסכים איתו בהחלט. אלא שאני מאמין שתשתיות הטרור זה לא החמאס. תשתיות הטרור הן העוני, הבערות, הייאוש, חוסר התקווה וחוסר הביטחון הבסיסי. אלו לא דברים שצה"ל אמור לטפל בהם, וכמו שאומרת נכדתי בת השמונה: 'לא מכבים אש באש'".
