מעולם, גם לא בתקופת ה"הערכה מחדש" של הנשיא ג'ראלד פורד, או אי אישור הערבויות הבינלאומיות של ג'ורג' בוש האב, לא היה מצב כזה ביחסים בין ישראל לארה"ב. הכוונה היא בעיקר לסגנון. מערכת היחסים בין אמריקה לבת בריתה הקטנה במזרח התיכון ידעה עליות ומורדות, היו גם רגעי שפל קשים יותר מהמצב הנוכחי, אבל אף פעם זה לא הפך לקטטה מלוכלכת כל כך. הצדדים ידעו לשמור על כבוד הדדי, לכבס את הכביסה המלוכלכת בתוך החדר, לייצר מראית עין של שליטה במצב כלפי חוץ. ובכן, לא עוד.
יחסי נתניהו-אובמה מחולקים לכמה פרקים: בראשית הייתה החשדנות ההדדית והטינה הכבושה. אחר כך באה תקופה ארוכה של סטטוס קוו, ובעקבותיה פריחה יחסית לאחר הקפאת הבנייה בשטחים. הקדנציה הנוכחית החלה בירח דבש, לאחר חידוש המשא ומתן והאופטימיות שהחדיר בכולם ג'ון קרי (אופטימיות שלא היה לה שום ביסוס בשטח). קריסת המשא ומתן הביאה גם לקריסת היחסים והאמון ההדדי, שהגיע לרמתו הנמוכה ביותר בכל הזמנים. נפתח מאבק גלוי, כולל הצהרות הדדיות והדלפות מקורבים ארסיות.
