מעולם, גם לא בתקופת ה"הערכה מחדש" של הנשיא ג'ראלד פורד, או אי אישור הערבויות הבינלאומיות של ג'ורג' בוש האב, לא היה מצב כזה ביחסים בין ישראל לארה"ב. הכוונה היא בעיקר לסגנון. מערכת היחסים בין אמריקה לבת בריתה הקטנה במזרח התיכון ידעה עליות ומורדות, היו גם רגעי שפל קשים יותר מהמצב הנוכחי, אבל אף פעם זה לא הפך לקטטה מלוכלכת כל כך. הצדדים ידעו לשמור על כבוד הדדי, לכבס את הכביסה המלוכלכת בתוך החדר, לייצר מראית עין של שליטה במצב כלפי חוץ. ובכן, לא עוד.

יחסי נתניהו-אובמה מחולקים לכמה פרקים: בראשית הייתה החשדנות ההדדית והטינה הכבושה. אחר כך באה תקופה ארוכה של סטטוס קוו, ובעקבותיה פריחה יחסית לאחר הקפאת הבנייה בשטחים. הקדנציה הנוכחית החלה בירח דבש, לאחר חידוש המשא ומתן והאופטימיות שהחדיר בכולם ג'ון קרי (אופטימיות שלא היה לה שום ביסוס בשטח). קריסת המשא ומתן הביאה גם לקריסת היחסים והאמון ההדדי, שהגיע לרמתו הנמוכה ביותר בכל הזמנים. נפתח מאבק גלוי, כולל הצהרות הדדיות והדלפות מקורבים ארסיות.

עכשיו נכנסנו לשלב האחרון והרע מכולם: שלב המלחמה המלוכלכת, הטריקים הקטנים, המרפקים המחודדים. שני הצדדים איבדו כל רסן, הפשילו שרוולים והמטרה הנוכחית שלהם היא להזיק ככל האפשר לצד השני. אין חוקים, אין כללים, הכל מותר. אם נקביל את מערכת היחסים הזו לבני זוג נשואים, הרי שבשלב הבא הגבר (או האישה) עוזבים את הבית, עורכי הדין מסתערים על חשבונות הבנקים ומתחילים להטיל עיקולים. דבר כזה טרם נרשם ביחסי ארה"ב-ישראל.

ביום שני השבוע [2 ביוני] ישב ראש הממשלה נתניהו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לדיווח עונתי. הוא נשאל על ידי זהבה גלאון, יו"ר מרצ, מה יקרה כשהפלסטינים יציגו את ממשלת הפיוס שלהם. מתשובתו של נתניהו ניתן היה ללמוד שהוא משוחח עם האמריקאים (ג'ון קרי) והם הבטיחו שיבדקו וישקלו את העניין לפני שיגיבו. נתניהו היה משוכנע שארה"ב לא תמהר להכיר בממשלה הפלסטינית. הוא התעלם מהחומר המודיעיני, מהסימנים בשטח, מההתראות השונות, והסתמך על מה שקרי, לדבריו, הבטיח לו. אפילו כאן, בעמודים האלה, נכתבה הערכה שהאמריקאים יהיו ראשוני המכירים בממשלת הפיוס הפלסטינית, אבל ביבי בשלו.