ביום שלישי שעבר (17ביוני) השתתפתי בדיון בעניין ההתנחלויות במסגרת יום עיון של פרקליטות המדינה שנערך במודיעין. באירוע נכחו עשרות פרקליטים מכל רחבי הארץ. ראשון הדוברים היה העיתונאי ישראל הראל, תושב התנחלות עפרה ומוותיקי גוש אמונים. הראל הילל את מפעל ההתנחלויות ושלל את זכותם של "הערבים ביהודה ושומרון" (המילה "פלסטינים" לא עלתה על דל שפתיו) למדינה עצמאית. דבריו של הראל נתקבלו בדממה מופתית. שום קריאת ביניים. אף לא הערת ביקורת אחת. אחריו הגיע תורי להציג את עמדתי. הצבעתי על הנזקים שמדיניות ההתנחלויות מסבה לאינטרסים של אזרחי ישראל. דיברתי על חבלתן במפעל הציוני והתרעתי מפני השפעתן הרעה על מצבה של ישראל בעולם. דברי נקטעו ללא הרף בצעקות רמות. המסר היה "איך אתה מעז לתקוף עכשיו את המתנחלים?" ו"זה הזמן להיות מאוחדים". בקיצור, דברים בנוסח "תתבייש לך". למען ההגינות, בתום ההרצאה ניגשו אלי שניים-שלושה פרקליטים וביקשו להתנצל על התנהגותם של חבריהם.
הסיפור הזה ממחיש את האווירה השוררת בישראל מאז חטיפתם של שלושת הטרמפיסטים הצעירים מגוש עציון. אירוע בודד הצליח לעשות לציבור הישראלי במשך ימים אחדים מה שלא עלה בידי הממסד של המתנחלים לעשות במשך שנים. עשרות מיליוני שקלים שהשקיעה מועצת יש"ע בקמפיין "יש"ע זה כאן" לא הכניסו את המתנחלים לכל בית בישראל כמו מראות ההורים המודאגים והחברים המתפללים לשלומם של הנערים. הראל עצמו התלונן במאמר שפרסם בספטמבר 2004 בביטאון המתנחלים "נקודה", כי ההתנתקות מגוש קטיף משקפת את הניתוק בין "כלל ישראל" לבין ציבור המתנחלים. הוא הגדיר את המתנחלים "קבוצת אינטרסים" ב"גטאות שלה". והנה, בלילה טרגי אחד, נפלו המחיצות בין צפון תל אביב לדרום הר חברון. בחטיפה, כמו במלחמה, "כולנו עם אחד", "כולנו מתפללים לשובם של הילדים הביתה", "כולנו עם משפחות החטופים".