בסדרת ראיונות חג שהעניק שמעון פרס ליום העצמאות, רגע לפני שהוא מסיים את כהונתו בת שבע השנים, דאג נשיא המדינה לספק כותרת מדינית משמעותית אחת שמשכה את תשומת הלב התקשורתית. בניסיון לשמור על הרלוונטיות הציבורית שלו גם בתפקידו הבא כראש מרכז פרס לשלום, שבו ימשיך לפעול לקידום התהליך המדיני עם הפלסטינים, סיפר הנשיא כי לפני שלוש שנים הוא הגיע להבנות עם אבו מאזן שאפשרו חתימה על הסכם – אך לדבריו, "נתניהו עצר את זה".

בעיצומה של כהונתו השנייה של נתניהו כראש ממשלה, סיפר פרס בראיונות, אבו מאזן הסכים להכיר בישראל כמדינה יהודית, להתפשר בסוגיית הפליטים, ולהתגמש בסוגיות הגבולות. במקום להתעקש על חזרה לקווי 67', הוא ניהל משא ומתן על שטחה של המדינה הפלסטינית. פרס גילה כי פעל בידיעתו של נתניהו ("לא ניהלתי מו"מ פרטי"), אולם כשהגיע אליו עם ההסכם, ראש הממשלה נתן לו להבין שלטוני בלייר, שליח הקוורטט למזרח התיכון, יש הצעה טובה יותר. כך, אמר פרס, מסמס נתניהו הסכם היסטורי.

התחושה שביקש נשיא המדינה להשאיר, לפני שהוא עובר ללשכתו החדשה במרכז פרס ביפו, היא שהשלום עם הפלסטינים היה במרחק נגיעה, ושמבין השניים - נתניהו ואבו מאזן - ראש ממשלת ישראל הוא סרבן השלום. הסיפור המעניין והחשוב הזה יכול היה בקלות להיות יריית הפתיחה לקמפיין פוליטי שלילי נגד נתניהו, כשפרס עומד מולו ומאחד סביבו את כל מפלגות השמאל והמרכז. אלא שהנשיא, שבאוגוסט הקרוב יחגוג יום הולדת 91, הצהיר שאין לו יותר שאיפות פוליטיות. אף על פי שכשמדובר בפרס האופציה הזאת תמיד תרחף סביבו - נראה כי הפעם הוא רציני.

אולם גם בלי פלטפורמה פוליטית, פרס מתכוון להמשיך ולהשפיע. בראיונות אמר שאין לו כוונה לצאת אפילו ליום חופש אחד. רביצה בים, הוא אמר, משעממת אותו. וכך, בכותרת אחת שדורשת עדיין הוכחה, פרס מתחיל להשיל מעליו את מעטפת ההסכמה הלאומית והממלכתיות שממנה הוא נהנה בשנות נשיאותו, וחוזר להתפלש במימיה העכורים של הפוליטיקה המקומית כשהוא מעמיד את אמינותו בספק.