בעוד המאמצים להצלת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים נמשכים, הודיע ביום חמישי [10 באפריל] יו"ר "הבית היהודי" ושר הכלכלה נפתלי בנט לראש הממשלה בנימין נתניהו, שאם ישוחררו האסירים הערבים-ישראלים במסגרת העסקה, סיעת הבית היהודי תפרוש לאלתר מהקואליציה. ככה זה אצלנו במזרח התיכון: בכל פעם שנדמה לנו שהגענו לשיא המהומה או לתחתית החבית, מתברר שיש עוד פסגה לפנינו, או לחילופין, יש עוד לאן לחפור. נתניהו יודע עכשיו, שאם המשא ומתן אכן יינצל, הקואליציה שלו תשבוק חיים. לא בטוח שיו"ר מפלגת העבודה הטרי, יצחק (בוז'י) הרצוג, יסכים להחליף את הבית היהודי בממשלה. לפיכך, מעניין איזו מוטיבציה תהיה עכשיו לנתניהו להמשיך לנסות להחיות את גופת המשא ומתן.
השאלה היא, מה נתניהו באמת רוצה. האם הדיבורים שלו על "פתרון שתי המדינות" כחיוני לעתידה הדמוגרפי של ישראל הם מהשפה ולחוץ, או שהאיש באמת מאמין בתזה הזו? האם מחויבותו למשא ומתן אמיתית, או שמדובר בעצם במשחק הישרדות פוליטי וציני, בו מהתל נתניהו באמריקאים, בפלסטינים, ובעיקר בציפי לבני, וכל מה שהוא רוצה זה להעביר את הזמן תוך כדי היצמדות לתפקיד ראש הממשלה?
